מלחמת איטליה יוון נקראת גם "מלחמת שנת 40" וכללה עימות צבאי בין איטליה הפאשיסטית לבין יוון. העימות בין המדינות החל בסוף אוקטובר 1940 והסתיים באפריל 1941. העימות בין השניים סימן את תחילת המערכה באזור הבלקן כחלק יותר של מלחמת העולם השנייה.
העימות החל בשל רצונו של מוסוליני להוכיח לבן בריתו היטלר כי איטליה הינה מעצמה במרחב הים תיכוני וביכולה לזכות בעימות צבאי במקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה.
בסוף אוקטובר 1940, ראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס, שהיה גם הוא בעל נטיות פאשיסטיות ופרו נאציות, דחה אולטימטום מצידו של מוסוליני להעניק לאיטלקים שטחים של יוון. סירובו של מטאקסס הביא את מוסוליני להורות לכוחותיו לפלוש לשטח היווני.
צבא יוון דחה את פלישת האיטלקים ואף הצליח לכבוש חלקים מהשטח האלבני שהיה תחת שליטה איטלקית מ-1930. מתקפה נוספת של האיטלקים קרתה במרץ 1941 כשגם זו נהדפה על ידי היוונים. רק לאחר פלישתה של גרמניה דרך יוגוסלביה ובולגריה הצליחו האיטלקים לזכות בשטחים יוונים.
הדיפת היוונים את האיטלקים הייתה בעצם הפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה בה מדינה כלשהי הצליחה להדוף פלישה של אחת ממדינות הציר. להצלחת היוונים הייתה השפעה רחבה להמשך המלחמה.
כישלונם של האיטלקים לכבוש שטחים בבלקן וביוון בפרט הביא את הגרמנים לתקוף באזור ובכך לגרום להם לדחות את הפלישה לברה"מ במסגרת מבצע ברברוסה. דחיית המבצע של הגרמנים תרם לכישלונם בקרב על מוסקבה וגם בחוסר יכולתם להשמיד יעדים נוספים אותם סימנו במערכה נגד הרוסים.
מלחמת איטליה יוון חשפה את חולשת הצבא האיטלקי. למדינה היה אמנם צבא רחב אך כזה שנכשל כמעט בכל חזית בה לקח חלק, בין אם ביוון ואף במערכות בצפון אפריקה. ההתערבות הגרמנית למען האיטלקים הפכה אותם לעודף סרח שהקשה על הגרמנים כשב-1943 הפכה איטליה למדינה כבושה.
היוונים, שהצליחו להדוף את האיטלקים, לא יכלו לכוחות הצבא הגרמנים, אך היוונים זוכרים את הלחימה באזור כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות מדינות הציר. זיכרון הקרב מצוין בחג לאומי במדינה שנקרא "יום האוחי".
הרקע למלחמה בין איטליה ליוון
רקע היסטורי
האיטלקים דבקו בתפיסה כי אזור הים התיכון הינו מרחב בעל השפעה לייסודה של האימפריה האיטלקית החדשה על בסיס עברה של האימפריה הרומית, כשהרחבת האימפריה האיטלקית צריכה לכלול בתוכה גם את יוון.
האיטלקים והיוונים לחמו במשך אלפי שנים על העליונות באזור הים התיכון. לאורך ההיסטוריה לחמה הרפובליקה הרומית באנשי אפירוס ובמקדוניה. האימפריה הביזנטית לחמה בעצמה נגד האוסטרוגותים והלומברדים ובהמשך גם נגד הרפובליקה הווניציאנית. מוסוליני, מבחינתו, יצא למלחמה נגד היוונים גם בהקשר היסטורי רחב זה.
הסיבה המיידית בפלישת האיטלקים ליוון הייתה מתוך רצונו של מוסוליני להשתוות ביכולותיו להיטלר שהיה בעל בריתו. ב-1940 היו הגרמנים בשיא כוחם הצבאי כשהם כובשים את פולין, נורבגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת. עבור הגרמנים נחשבו האיטלקים כבעלי ברית שניים במעלה.
כשהכריז מוסוליני על מלחמה נגד צרפת, כהשצבא הצרפתי היה בהתמוטטות לקראת כניעה מול הגרמנים, הביאה גם היא לכישלון של האיטלקים. מוסלוני סבר במקביל כי הבריטים גם כן יכנעו בהמשך והיה בו החשש שללא הישגים צבאיים של האיטלקים הם יישארו בידיים ריקות בזמן הסכמי השלום שאמורים להיחתם לאחר המלחמה.
מוסוליני שאף להשליט את איטליה על מדינות הבלקן. רומניה, שהייתה בעלת בריתה של האיטלקים, קיבלה את ההצעה הגרמנית להפוך למדינת חסות ובכך איפשרה לגרמנים גישה לשדות הנפט בפלוישט באוקטובר 1940 כמו גם גישה לשדות תעופה ברומניה מהם ניתן לתקוף כוחות בריטים בים התיכון. האיטלקים ראו ביוגוסלביה אויב חזק כשמנגד נראתה יוון חלשה ומפולגת. האיטלקים החזיקו באיי הדודקאנס שהיו שטחים אסטרטגיים בחלק הדרום מזרחי בים האגאי מאז מלחמתם של האיטלקים מול טורקיה ב-1912.
יוון היתה מדינה שלא הייתה מעורבת פעילה בסכסוך הבינלאומי שהתפתח במלחמת העולם השנייה. לאחר ברית הידידות עם הטורקים ב-1930 ויחד עם ברית הבלקן ב-1934 לא היו צריכים היוונים לשנע ולרכז כוחות כנגד הטורקים בזמן מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-30 ראו היוונים כאויב את בולגריה וזאת עקב סכסוך הנוגע לחבל מערב תראקיה. העלייה לשלטון של הדיקטטור היווני יואניס מטאקסס ב-1936 הביא אותו לייסד משטר פשיסטי שכונה "משטר הרביעי באוגוסט". מטאקסס פעל לחיזוק צבא יוון ולביצור הגבול עם בולגריה. הקו המבוצר שנבנה כונה "קו מטאקסס". מ-1936 השקיעו היוונים בחיזוק הצבא תוך השאיפה להפוך אותו לצבא מודרני. צבא יוון הפך שדרוג טכנולוגי, התרחב והפך לצבא שנחשב ליריב ראוי כנגד המדינות השכנות לו. למול המתחיות הגוברת באירופה בסוף שנות ה-30 כשלו היוונים במימוש רכישות רחבות של ציוד ונשק צבאי.
בסוף 1939 כבשו האיטלקים את אלבניה שהפכה למדינת חסות. כך הצליחו האיטלקים ליצור קו גבול משותף עם היוונים. פעולת האיטלקים הובליה את בריטניה וצרפת להעניק ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של יוון. במקביל, החל צבא יוון להתארגן לקראת פלישה איטלקית.
כשהחלו הקרבות במזרח אירופה פעל מטאקסס לשמור את יוון מחוץ לכל סכסוך. עם התקדמות האירועים חברה יוון דווקא לבריטים על אף שמשנתו האידיאולוגית של מטאקסס הייתה קרובה בהרבה יותר למדינות הציר. התקרבות יוון לבריטניה קרתה בזכות השפעתו הרחבה של המלך היווני גאורגיוס השני שמשך לכיוון שיתוף פעולה עם הבריטים.
רקע מדיני
עם נפילתה של צרפת החל מוסוליני לתכנן את פלישת צבאו ליוון. על פי יומנו של שר החוץ האיטלקי גליאנו צ'אנו מיולי 1940, מתאר צ'אנו ביומנו כי כוחות בריטים מוצאים מחסה ביוון מה שמביא לכעסו של מוסולוני שמתכוון לפעול בעניין. צ'אנו הציע לרצוח את מלך יוון ובמקביל להפציץ את אתונה. באיטליה החל מסע תעמולה אנטי יווני שהביא גם להטבעה של סיירת יוונית "אלי" באי טינוס באוגוסט 1940 כשזו עגנה בנמל בזמן אירוע דתי.
האיטלקים קיבלו ההחלטה לפלוש ליוון בישיבה שנערכה ברומא באמצע אוקטובר 1940. המנהיגים באיטליה הביעו אופטימות כשמנגד ראש המטה הכללי פייטרו באדוליו הביע התנגדותו למהלך. באדוליו נדרש להכין פקודת מבצע לכיבוש יוון שאמור להתחיל בתוך פחות משבועיים. באדלויו טען כי מתוך 20 הדיביזיות שיש לאיטליה רק שמונה שנמצאות באלבניה יוכלו להשתתף במבצע הפלישה, כשיש להשלים את מצבת הכוחות באלבניה בעוד 12 דיביזיות וזאת בנוסף לשיתוף פעולה עם הבולגרים.
המפקד המקומי באלבניה הגנרל סבסטיאנו ויסקונטי פראסקה טען כי יש צורך רק בשלוש דיביזיות נוספות ככוח עתודה, כשאלו יגיע לאזור רק לאחר השלמת השלב הראשון בלחימה שהוא כיבוש אפירוס שאמור לקרות בתוך עשרה ימים.
צ'אנו ומוסוליני סקרו את המצב המדיני שנחשב לנוח. האיטלקים הניחו כי הטורקים והיוגוסלבים, שהיו חברותיה של יוון במסגרת ההסכמה הבלקנית, לא יתערבו בנעשה והתערבות של בולגריה תהה לטובת איטליה. צ'אנו טען כי העם היווני נמשל על ידי שלטון שנוא המייצג את המעמד האריסטוקרטי וארמון המלוכה היווני וכי העם היווני הפשוט אוהד את איטליה הפאשיסטית. ג'אקמוני, מושל אלבניה הכבושה, טען כי העם באלבניה כמה גם הוא לסגור חשבון היסטורי עם היוונים. בנוסף לכל אלו, הסתמכו מוסוליני וצ'אנו על כך שאנשי מפתח בצבא יוון שוחדו על מנת למנוע מכוחות יוונים להילחם באיטלקים. מדובר על טכניקת שוחד אשר פעלה לטובת האיטלקים בכיבוש אלבניה.
רוב הנחות היסוד שהעלו האיטלקים היו שגויות. הבולגרים התנהלו בזהירות ולא הייתה להם כוונה להילחם בטרם יבינו לאן נוטה הכף בין שני גושי המלחמה. העם היווני היה מאוחד מאחורי ההנהגה היוונית והרגשות כלפי איטליה היו שליליים. בוגדים יוונים לא באמת היו קיימים וקיומם קיבל ביטוי במספר דו"חות מפוברקים שיצרו האיטלקים.
המטרה העיקרית של מוסולני הייתה להפתיע את העולם ואף להאפיל על הישגיו של היטלר. בשל כך נמנע מוסוליני ליידע את היטלר אודות כוונתו לפלוש ליוון. הגרמנים, לאחר ביטול מבצע "ארי הים", שכלל פלישה לבריטניה לאחר שחיל האוויר הגרמני כשל להכניע את המדינה דרך האוויר, חשבו על מספר רעיונות איך להתקדם בלחימה. עם תחילת התכנון של הגרמנים בפלישה בקיץ 1941 לברה"מ הוזעק היטלר לרומא נוכח ידיעה מודיעינית על כוונת איטליה לפלוש ליוון. הגעתו של היטלר לרומא קרתה לאחר שכוחות הצבא האיטלקיים החלו בתקיפה.
מוסוליני היה בטוח כי כוחותיו יתקדמו במהרה ויכריעו בקלות את הצבא היווני, שנחשב בעיניו לחלש ומפולג, ובכך יגיע כוחותיו במהרה לאתונה. העלמת תוכנית התקיפה מהיטלר הביאה את מוסולני לחשוב כי מדובר במין דיפלומטיה מתוחכמת גם למול העובדה כי היה סיכוי שהיטלר היה מטיל וטו על תוכנית הפלישה.
הערכות הכוחות למלחמה
לאיטלקים אין גבול יבשתי עם יוון וההערכות שלהם נעשתה על גבי הגבול האלבני עם יוון שאורכו כ-150 ק"מ. מדובר על גבול שהיה הררי ולא מפותח ובו מספר מועט של דרכים ראויות לשימוש. רכס הרי הפינדוס חילק את גזרת הלחימה לשתיים – אפירוס ומערב מקדוניה.
תוכנית המלחמה האיטלקית, ששם הקוד שלה היה Emergenza G, כללה את כיבוש יוון בשלושה שלבים. בשלב הראשון כיבוש אפירוס והאיים האיוניים. בהמשך, עם הגעת תגבורות ימשיכו הכוחות אל מערב מקדוניה ואזור העיר סלוניקי על מנת לכבוש את צפון יוון. בהמשך יכבשו האיטלקים את כל יוון. מתקפות נוספות אמורות להתרחש באיים האיוניים. האיטלקים אף הניחו כי כוחות בולגריים ירתקו את הכוחות היווניים באזור של מזרח מקדוניה וכך ימנעו מעבר של כוחות יווניים לעבר החזית מול האיטלקים.
הפיקוד האיטלקי, שכונה "קומנדו סופרמו", הקציב לכל זירה קורפוס משלה. קורפוס 25 שכונה "צ'אמוריה" כללת את דיביזיית חיל הרגלים ה-23 "פררה", את דיביזיית חיל הרגלים ה-51 "סיינה" וזאת בנוסף לדיביזיה המשוריינת ה-131 ה"צ'נטאורו". שלושת דיביזיות אלו הוקצעו לתנועה לעבר יואנינה.
משמאל לקורפוס 25 הייתה אמורה לנוע קבוצת מאסף בגודל של בריגדה, כשמימין דיביזיית העלית האלפנית, הדיביזיה השלישית "ג'וליה" שאמורות להבקיע את הרי הפינדוס.
קורפוס 26 הוקצתה לזירה המקדונית. היא כללה את חיל הרגלים ה-29 "פיימונטה", דיביזיית חיל הרגלים ה-39 "פארמה" ודיביזיית חיל הרגלים ה-19 "ונציה". הקורפוס ה-26 היה אמור לשמור על עמדות מגננה.
כלל הכוחות האיטלקיים כלל כ-85 אלף חיילים תחת פיקודו של ויסקונטי פראסקה.
לאחר שאלבניה נכבשה על ידי האיטלקים הכינו היוונים מצידם את תוכנית "איטליה בולגריה" שכונתה בקיצור IB. התוכנית צפתה בעצם מתקפה משולבת של שתי המדינות וכללה מגננה באפירוס תוך נסיגה הדרגתית לייצוב קווי הפנים והתקפת נגד מצומצמת במערב מקדוניה. לתוכנית ה-IB היו מספר וריאציות ובה מספר קווי הגנה אפשריים. המפקד היווני בשטח היה כראלמבוס קצימיטרוס שקיבל חופש פעולה בבחירת קווי ההגנה.
לאחר שנערך גיוס כללי ביוון בפיקודו של הגנרל פפגוס החלו להיפרס הכוחות ברחבי יוון. הכוחות היוונים בחזית היו באפירוס, שם הוקמה דיביזיית חיל רגלים השמינית בפיקודו של קצימיטרוס. במערב מקדוניה כוח נוסף בהיקפים של קורפוס תחת פיקודו של הגרנרל יואניס פיצקיס. סך הכוחות היוונים בחזית האלבנית הגיע ל-35 אלף חיילים, כשדיביזיות חיל הרגלים היוונים הייתה רחבה יותר ב-30% לעומת זו של האיטלקים.
האיטלקים נהנו מעדיפות בכוח האדם למול היותם אומה של 45 מיליון תושבים לעומת יוון שכללה אומה של שבעה מיליון תושבים בלבד. ליוונים, לעומת האיטלקים, היה מחסור בטנקים, כשעליונות איטלקית הייתה גם במרחב האווירי והימי.
חיל האוויר של יוון היה קטן. מטוסי הקרב של היוונים כללו מטוסים קלים תוצרת פולין שלא היוו יריב ראוי לדגמים של חיל האוויר האיטלקי שבו היו מספר דגמים של מפצצים שונים ומטוסי קרב. יתרון חיל האוויר של האיטלקים קוזז למול תנאי מזג אוויר קשים בזירת הלחימה. מדצמבר 1940 חדל חיל האוויר היווני מלפעול לאחר שאיבד כחצי מכוחו בתוך 30 ימי לחימה. מנגד, זכו היוונים לתגבורת בריטית של מטוסי קרב שמנעו מהאיטלקים שליטה מוחלטת בזירה האווירית.
בזירה הימית היה לצי היווני כ-31 כלי שייט שמתוכם 12 סירות טורפדו וספינות בגדלים שונים, כשעד סוף הלחימה מול האיטלקים אבדו 21 כלי שייט של יוון. מנגד עמד הצי המלכותי האיטלקי שנקרא "הרג'ה מרינה" שהיה מהגדולים בים התיכון. הצי האיטלקי כלל ספינות קרב מודרניות אך גם כאן נוצר קיזוז למול התערבות הצי הבריטי שפעל נמרצות והכה באיטלקים גם בזירה זו.
הכוחות היוונים נהנו גם ממידע מודיעיני מדויק על כוונותיהם של האיטלקים שכלל אף את מועד הפלישה. לצד אלו, הכירו היוונים לעומק את השטח ותנאי מזג האוויר באזור, כשמנגד לאיטלקים היה חוסר בידע גם בתחומים אלו. הגשמים באזור הפכו את משימת העבירות בשטח ההררי לבלתי אפשרויות, מה שכמובן העניק יתרון לכוח המגן ונטרל את עליונות כוחות השריון האיטלקים.
האולטימטום של האיטלקים ותוצאותיו
בסוף אוקטובר 1940 הגיש שגריר איטליה ביוון, גראצי, אולטימטום בשם מוסוליני למנהיג יוון מטאקסס. מוסוליני דרש מהיוונים מעבר חופשי של חייליו על מנת לכבוש נקודות אסטרטגיות בעומק שטח יוון. מטאקסס דחה את האולטימטום ואמר שדחייה זו מובילה למלחמה. מרגע הדחייה פתח צבא איטליה במתקפה בתוך שלוש שעות.
לאחר דחיית האולטימטום נשא מטאקסס נאום שבו אמר כי "הגיע הזמן שיוון תילחם למען עצמאותה. יוונים, עתה עלינו להוכיח את עצמנו כראויים לאבותינו ולחירות שהעניקו לנו. יוונים, הילחמו למען מולדתכם, למען נשותיכם, למען ילדיכם ומסורתכם המקודשת. עתה, מעל לכל, הילחמו!".
נוכח נאומו של מטאקסס התגייס העם היווני על מנת להדוף את האיטלקים. מתנדבים רבים גוייסו לצבא, כשכל האומה הייתה מאוחדת כנגד התוקפנות האיטלקית. גם מנהיגה הכלוא של המפלגה הקומוניסטית, ניקולאוס זכריאדיס, פרסם מכתב פתוח בתקשורת היוונית שבו תמך בהתנגדות לפלישה ליוון. בהמשך חזר בו זכריאדיס והאשים את מטראקסס כאימפריאליסט כשעל החיילים היוונים לנטוש את הלחימה ולהביא להפלת המשטר היווני הקיים.
הפלישה האיטלקית והדיפתה
ההתקפה הראשונה וכשלונה
ההתקפה האיטלקית יצאה לדרכה בסוף אוקטובר 1940. קורפוס צ'אמורה התקדם לעבר קלפאקי כהוא מצליח לייצר ראש גשר מעל נהר קלאמס. כבר בהתחלה נתקלו האיטלקים בקשיים כבדים. פני השטח היו הררים ובוציים איתם לא הצליחו הטנקים והמשאיות האיטלקיים להתמודד.
מנגד עמדו כוחות יוונים שהכירו את השטח היטב והיו מורגלים לאותו מזג אוויר. עד תחילת נובמבר הצליחו הכוחות האיטלקיים לכבוש את קוניצה והגיעו לקו ההגנה היווני שאותו ניסו לפרוץ עד התשיעי לנובמבר אך ללא הצלחה.
לצד התקדמותם האיטית של האיטלקים, הצליחו היוונים בגיוס וריכוז כוחות להדיפת המתקפה כשחיל האוויר האיטלקי אף נכשל בהעברת כוחות וציוד לחזית. כבר בשלב זה הנחותיו הרבות של מוסוליני התבדו. הכוחות היוונים הראו מורל גבוה, לא היו מפקדים שנענו לשוחד מהצד האיטלקי ולא היה קיים כל אלמנט של הפתעה מצד האיטלקים. בנוסף לכך, היתרון המספרי והטכנולוגי של האיטלקים התקזז למול רוח הלחימה והכרת השטח של היוונים.
בגזרה של הפינדוס הצליחה דביזיית ג'וליה מעט יותר. 11 אלף לוחמיה התקדמו לכיוון מצובון – מעבר אסטרטגי שתפיסה שלו הייתה משמעותית בתוכנית לכיבוש צפון יוון ויש בה להפריד בין הכוחות היוונים באפיקוס לאלו במערב מקדוניה. האיטלקים התקדמו כ-40 ק"מ תחת מזג אוויר סוער ושטח הררי. מתקפדת הנגד היוונית הביאה את האיטלקים להבין שחסר להם כוח האדם והציוד בכדי לשאת את עול המתקפה לבדם.
ברביעי לנובמבר הצליחו היוונים לכתר את הדיביזיה שפרצה. נסיונות האיטלקים לפרוץ הכיתור היווני ולהעביר את דביזיית "בארי" לשם, כשהיא נועדה במקור לכבוש את האי קורפו, גרמו לאסון צבאי מבחינת האיטלקים.
בשמיני לנובמבר נאלץ המפקד האיטלקי בגזרה, הגנרל מריו ג'ירוטי, להורות על נסיגת הכוחות. נסיגת האיטלקים נמשכה מספר ימים ובה היוונים זינבו מאחור והביאו לקרב שהסתיים עם ידם על העליונה.
במערב מקדוניה, למול חוסר האקטיביות של האיטלקים, פתחו היוונים במתקפה לתוך אלבניה ב-14 לנובמבר. ה"קומנדו סופרמו" הופתעו מהאקט היווני. מספר דביזיות הועברו לאלבניה כשהתוכנית לתקוף איים יווונים נגנזה. בתשיעי לנובמבר החליט מוסוליני להחליף את ויסקונטי פראסקה בגנרל אומבלדו סודו ששימש כתת שר ההגנה וסגן ראש המטה הכללי של צבא איטליה. כשהגיע סודו לשטח מצא כי המתקפה האיטלקית כושלת ללא הגעה של תגבורת עליה דיבר באדוליו עוד באוקטובר. סודו הבין שהצבא האיטלקי עומד בפני תבוסה. הוא הורה באופן מיידי על זניחת המתקפה ועל הערכות למגננה. בנובמבר הבינו כולם כי המתקפה של צבא איטליה נכשלה כשלון חרוץ.
מתקפת הנגד היוונית והקפאון האיטלקי בחזית
בתחילת חודש נובמבר החלו העתודות היווניות להגיע לחזית. חוסר התגובה מצד הבולגרים אפשר ליוונים ללחום נגד הכוחות האיטלקיים. כך הצליח המפקד היווני הגנרל אלכסנדרוס פפגוס לייצר בחזית יתרון מספרי. היוונים העמידו כ-11 דביזיות רגליות, שתי בריגדות רגליות ודביזיית פרשים. האיטלקים, מנגד, העמידו 15 דביזיות רגליות ודביזיית טנקים אחת. בכל דביזיה יוונית היו 30% יותר חיילים מאשר דביזיה איטלקית.
היחידות היווניות המתוגברות יצאו באמצע נובמבר למתקפת נגד במערב מקדוניה בכיוון קורצ'ה. לאחר לחימה בגבול האלבני המבוצר הצליחו היוונים בתוך שלושה ימים לפרוץ את הגבול ולהגיע אחרי חמישה ימים נוספים לעיירה קורצ'ה. האיטלקים נסוגו מנגד כשהתאפשר להם להיערך במגננה ולמנוע התמוטטות קולוסאלית של כלל המערך האיטלקי באזור לחימה זה.
ההתקפה היוונית במערב מקדוניה הייתה משולבת בלחימה לאורך כל החזית. עד לחג המולד של 1940 השיבו לעצמם היוונים שטחים שאבדו בתחילת המלחמה אותם כינו "צפון אפירוס". במתקפות אלו לקחו חלק יחידות של חיל האוויר הבריטי שאותם שיגר הגנרל ארצ'יבלד וייוול שהיה באזור הבלקן גם בעבור תקיפת שדות הנפט בפלויישט שברומניה.
בתחילת דצמבר התנופה היוונית החלה להיעצר. היוונים, נעדרי הטנקים, התכנסו בהרים בנקודות בהן הטמפרטורות הגיעו ל-20-15 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. סופות השלג באותו החודש הביאו לקפאון גם בלחימה. סודו הצליח להעביר שמונה דביזיות איטלקיות נוספות לתגבור הלחימה באלבניה, אך אותן דביזיות סבלו מבעיות לוגיסטיות משמעותיות שכללו מחסור בציוד ואספקה.
קיפאו הלחימה בחזית הביא להחלפת סודו בגנרל אוגו קבאלרו. קבאלרו החליף את באדוליו בתפקיד הרמטכ"ל למול העובדה כי ביקורותו של באדוליו הייתה על הדרך בה מנוהלת הלחימה מול היוונים ואף בחזית הצפון אפריקאית והים תיכונית.
בינואר 1941 נבנה כוח רחב באלבניה. מוסוליני הגיע בעצמו בכדי לפקח מקרוב על הלחימה אך צבאו לא יצא למתקפה כוללת במשך שלושת השבועות ששהה שם. מנגנון התעמולה האיטלקי טען כי צבא יוון הושמד בקרב רחב ועקוב מדם ובעצם חדל מלהתקיים. היטלר, מצידו, לחץ על האיטלקים לסיים המערכה כשהיה ברור שהתערבות הגרמנים תגיע בקרוב.
התערבות הבריטים והלחימה בים
המגעים הדיפלומטיים
בריטניה הייתה ערבה לשלמות הטריטוריאלית של יוון עוד ב-1939 כשבשנה זו יצר הכיבוש האיטלקי מגע בינם לבין היוונים. באתה עת היה הצבא הבריטי עסוק במערכה הצפון אפריקאית כנגד האיטלקים והגרמנים ולא היה יכול לסייע ליוונים באופן ישיר בלחימה הקרקעית.
הניסיון הראשון של הבריטים לסייע ליוונים היה בפרסת טייסת RAF בפיקודו של סגן מרשל ג'ון ד'אלביאק. הטייסת נשלחה בנובמבר 1940 לסייע לחיל האוויר היווני שהיה מפגר ברמה הטכנולוגית. בהסכמתה של ממשלת יוון הוצבו חיילים בריטים בסוף אוקטובר באי כרתים על מנת שיאבטחו וישמרו על מפרץ סודה ובכך לאפשר לחיילים יוונים מהאי להצטרף לחזית הלחימה בגבול האלבני.
בתחילת ינואר 1941 ריכזו הגרמנים כוחות ברומניה והחשש היה לפלישה בטווח הזמן הקצר ליוון דרך בולגריה. צ'רצ'יל היה להוט לפעול אך ארצ'יבלד וייוול, מפקד צבא בריטניה בצפון אפריקה, שאף לרכז כוחות בגזרה הצפון אפריקאית. וייוול טען בפני צ'רצ'יל כי ריכוז כוחות גרמנים ברומניה נעשה לשם הטעייה. צ'רצ'יל מצידו זעם והורה לוייוול להגיע מיידית לאתונה על מנת לתאם סיוע בריטי לכוחות היווניים.
בפגישה בין המפקדים הבריטים לייוונים באתונה בינואר 1941 הביע גנרל פפגוס את דעתו שיוגוסלביה תישאר נייטרלית. פפגוס סבר כי הניצחון במלחמה תלוי בסיוע של תשע דיביזיות בריטיות שיוצבו במזרח מקדוניה ובמערב תראקיה עוד בטרם יעברו הגרמנים מרומניה לבולגריה, כשדביזיות אלו צריכות להיות מלוות בליווי אווירי.
הבריטים יכלו לספק בין שתיים לשלוש דביזיות ומספר מועט של מטוסים. הצעת הבריטים הייתה לפרוס כוח סמלי קטן בסדר גודל של פחות מדיביזיה. היוונים דחו הצעה זו מחשש שפריסה זו תוביל למתקפה של הגרמנים. וייוול מסר לצ'רצ'יל כי היוונים לא מעונינים בעזרה כל עוד היא איננה בהיקף המספיק לדעתם. למול כך הוחלט אצל הבריטים לרכז מאמץ מלחמתי באזור בנגזי שבלוב ולנסות לדחות את הסיוע ליוונים לשלב מאוחר יותר.
החלטת הסיוע ליוונים
צ'רצ'יל שאף שפתיחת החזית הבלקנית תכלול את יוגוסלביה, יוון וטורקיה ועל כן המשיך במגעיו עם הממשל היווני. בפגישה שנערכה באתונה בפברואר 1941 בין מנהיגים בריטים ומנהיגים יוונים, שבראשם עמד ראש ממשלה חדש אלכסנדרוס קוריזיס שהחליף את מטקסס שנפטר מהרעלת דם, הוחלט על העברת כוח ליוון. הבריטים התחייבו לשלוח שלוש דביזיות בריטיות, בריגדה פולנית ויחידות נגד מטוסים. סוכם כי הכוח יוצב ב"קו אליקמון" דרום מערב לסלוניקי ובכך יאפשר ליוונים להחזיק מעמד במגננה ולאפשר להסיג כוחותיהם מאלבניה. היוונים פחות התלהבו מהתוכנית שהוצעה על ידי הבריטים.
מתקפת האביב על ידי האיטלקים
בתחילת מרץ 1941 היה ברור למוסוליני כי סבלנותו של היטלר עומדת לפקוע והתערבות הגרמנים בלחימה הינה עניין של זמן. הכוחות עמדו ללא ניע מספר חודשים כשכל ניסיון להבקיע קודם את ההתנגדות היוונית כשל.
בתשיעי למרץ 1941 החלו האיטלקים במבצע "פרימוורה". מבצע של מתקפה כוללת לאורך כל החזית עם היוונים. בתוך שעתיים ירו האיטלקים כ-100 אלף פגזי ארטילריה ועמדות יווניות הופגזו מהאוויר. שלושה קורפוסים איטלקיים המורכבים מ-12 דביזיות ניסו להבקיע כוח יווני שהיה שווה להם בגודל, כשאת הקרבות מלווים מקרוב מוסוליני ומפקד צבא איטליה החדש קבאלרו.
לאחר יומיים התברר שמבצע "פרימוורה" היה כישלון. מוסוליני מצידו סרב לדרישת המפקדים בשטח לחדול המתקפה וזאת למול אלפי אבדות של האיטלקים. רק לאחר שבוע נוסף של לחימה כשאבידות האיטלקים הגיעו ל-12 אלף חיילים הורה מוסוליני על נטישת המתקפה ועזיבת אלבניה.
בתחילת מרץ 1941 החלו הגרמנים להעביר כוחות לבולגריה, כשצבא בולגריה נמצא בעמדות תקיפה לאורך הגבול עם יוון. הפיקוד העליון הבריטי הביע ספקות אודות הסיוע עליו סוכם והם אף חששו כי היוונים ימנעו לסגת לקו עליו סוכם גם בשל המורל הנמוך ששרר אצלם באותה עת וזאת לצד העובדה שהאי רודוס נפל לידי האויב, מה שיקשה עוד יותר על הפעילות עליה סוכם.
מצידם של הבריטים טען אנטוני אידן, ששהה בתחילת 1941 באתונה במקרים רבים, כי על הבריטים לעמוד בהתחייבותם ליוונים תוך ידיעה כי נפילת היוונים תהיה מכה מוראלית לכלל הצבא הבריטי על אף הצלחותיו בצפון אפריקה. בשביעי למרץ שלחו הבריטים את הסיוע ליוונים כפי שסוכם.
לאחר נפילתה של יוון בסוף אפריל 1941 הבהיר צ'רצ'יל בנאום לאומה כי מחוייבותה של בריטניה ליוון יש בה חובה מוסרית. בנאומו אמר צ'רצ'יל כי "בשעה זו של סכנת מוות פנו היוונים אלינו לבקש סעד. ואם גם מאומצים היו כוחותינו, לא יכלנו להשיב את פניהם ריקם. בערובת האומן אשר ניתנה לפני המלחמה הבטיחה להם בריטניה הגדולה את עזרתה. הם הצהירו כי ילחמו על אדמת מולדתם אפילו לא יתן להם יד אף אחד משכניהם ואפילו נניח אותם אנחנו לגורלם. אבל לא יכלנו לעשות כזאת. יש חוקים האוסרים על שכמו אלה; והפרתם של החוקים האלה, מכה אנושה תהיה זו לכבודה של הקיסרות הבריטית, אשר בלעדיו לא נוכל לקוות גם לא נהיה ראויים לנצח במלחמה הקשה הזאת. מפלה צבאית וחישוב טעות, לעולם חוזרים. מזל המלחמה הפכפך הוא ומשונה. אבל מעשה מביש היה נוטל מאיתנו אותה הכרת פנים הנתונה לנו כיום בכל העולם כולו, והדבר הזה היה מוביש את אוננו".
מבצע לוסטרה
מבצע לוסטרה החל עם העברת הסיוע הבריטי ליוונים כפי שסוכם בתחילת מרץ 1941. חלק מהסיוע כלל 26 ספינות שנשאו חיילים אוסטרלים מיחידות הקורפוס האוסטרלי הראשון אל נמל פיראוס. עד לתחילת אפריל הגיעו ליוון כ-58 אלף חיילים יחד עם כמאה טנקים.
חיילי חבר העמים הבריטי יחד עם הבריגדה המשוריינית הראשנה הבריטית, דיביזיה אוסטרלית ודיביזיה ניו זילנדית הוצבו ב"קו אלקמון" דרום מערב לסלוניקי תוך ציפייה להגעת הגרמנים. על הכוח פיקד הנרי מייטלנד וילסון. על הכוחות מניו זילנד פיקד הגנרל ברנרד פרייברג ועל הכוחות מאוסטרליה הגנרל תומס בליימי.
לצד כוחות הסיוע שהגיעו ליוון הוצבו גם שלוש דביזיות יווניות. מנגד, דיביזה אוסטרלית נוספת ודיביזה פולנית שהובטחו גם הן לא הגיעו ליוון על אף הסיכום.
לכוחות הקרקע הצטרפו כוחות אוויר של שמונים מטוסים, כשלגרמנים היה כוח אווירי שמנה פי עשרה מטוסים.
הלחימה הימית
במקביל לסיוע הקרקעי של הבריטים זכו היוונים גם לסיוע ימי. במספר מבצעים שנערכו נפגע הצי האיטלקי שחלק מספינותיו יצאו מכלל שימוש, כשחלק מאותן ספינות היו אמורות לשנע כוח אדם וציוד ללחימה באלבניה.
בקרב טאראנטו שנערך בנובמבר 1940 השמידו מטוסי הקרב של הבריטים, להם היו פצצות טורפדו, את הצי האיטלקי שעגן בנמל טאראנטו. מתקפה זו נרשמה כמתקפה הראשונה על צי ימי בהיסטוריה, כשהיא מקדימה את המתקפה של היפנים על פרל הארבור שנה אחר כך.
המתקפה בטאראנטו פגעה קשות בצי הצבא האיטלקי. למחרת הועברו ספינות איטלקיות שניצלו לבסיסים בצפון איטליה בכדי להגן עליהן מהתקפות נוספות. בלילה אחד איבד צבא איטליה חצי מהצי הימי שלו, כשהצבא הבריטי מפגין את עליונותו הימית והאווירית.
הצי האיטלקי כן הצליח לגבש כוחותיו לקרב ספרטיבנטו מול הבריטים בסוף נובמבר 1940. הקרוב הסתיים בפחות משעה מבלי ששני הצדדים ניזוקו בצורה חמורה ומשמעותית. מנגד, ספגו האיטלקים מהלומה בקרב כף מטפן בסוף מרץ 1941 בחלק הדרומי של יוון. התבוסה בקרב כף מטפן לבריטים קרתה גם למול העובדה כי לבריטים נודעו מראש תוכניות הקרב של האיטלקים תוך שימוש טכנולוגי חדיש ביכולות הראדרים שלהם.
הדיפת הכוחות האיטלקים עלתה ליוונים באבידות קשות אשר החלישו עוד יותר את הכוח שאמור לעמוד מול מתקפה גרמנית צפויה. למול הכוחות הגרמנים המיומנים יותר, היו היוונים בנחיתות באספקת חימוש וציוד, הם לא נהנו מתעשיית נשק ראויה וחלק גדול מהאספקה והציוד שכן היה להם נלקח כשלל מהאיטלקים או שנמסר להם מהבריטים לאחר שנלקח כשלל בקרבות בצפון אפריקה. ריכוז כוחות יוונים באלבניה הביא לדילול רחב של כוחות במערב תראקיה ובמזרח מקדוניה, כששם היה צפוי שהגרמנים יתקיפו. היוונים הרהרו ברעיון שעליהם ליסוג מאלבניה ולפעול על מנת להקים קו הגנה חלופי בשטח יוון, אך בפועל נמנעו מלעשות כך ולוותר על שטחים עליהם השתלטו.
התערבותה של גרמניה
המצב ביוגוסלביה
כוחו הגובר של הגרמנים לא אפשר ליוגוסלבים לעמוד מולם ברמה הצבאית, כשהערכה היא שהבריטים לא יוכלו לסייע גם להם. מנגד, המתח האתני במדינה הביא את רוב הסרבים לעמוד נגד איטליה וגרמניה אשר פעלו מבחוץ על מנת לפורר את המדינה וזאת תוך שיתוף פעולה עם הקרואטים ושאר המיעוטים במדינה. הממשלה בבלגרד פעלה לפיוס כל הצדדים תוך ניסיון לשמור על נייטרליות.
בסוף מרץ 1941 חתם נסיך הכתר פאוול בווינה על צירוף יוגוסלביה להסכם התלת צדדי שצירף את יוגוסלביה למדינות הציר. הדבר הביא להפיכה צבאית בבלגרד כשפטר השני בן ה-17 הושם על כס המלוכה.
מה שהתחולל במדינה בסוף מרץ 1941 חרץ את גורל המדינה להיות תחת כיבוש גרמני. ההפיכה בבלגרד וכישלון האיטלקים מול היוונים הביאו לכך שהגרמנים דחו את מבצע ברברוסה והלמו ביוון ויוגוסלביה בתחילת אפריל 1941.
כיבוש יוון על ידי הגרמנים
כניסת הגרמנים ליוון היוותה בעצם את האקט שהביא לסיום מלחמת איטליה-יוון. בתחילת אפריל 1941 תקפה גרמניה את יוון תחת "מבצע מריטה". גם היוגוסלבים לא הצליחו לבלום הגרמנים ובאמצע אפריל נכנעו לגרמנים שהתמקמו בבלגרד.
ליוון חדר כוח גרמני בפיקודו של הגנרל פילד מרשל ויליהם ליסט. הכוח הגרמני חדר למערב תראקיה דרך בולגריה. היוונים אמנם התנגדו לפלישה, אך התנגדותם הייתה חסרת סיכוי ממשי. כוחות גרמנים תקפו את "קו מטקסס" שהייתה מערכת של 19 מצודות במזרח מקדוניה, תוך שהם מתקדמים ונהנים מחיפוי אווירי ואלטילרי. המצודות היווניות הראו התנגדות עזה ואמיצה אך נפלו בסוף לידי הגרמנים. במקביל, התמוטטות הצבא היוגוסלבי אפשרה לגרמנים לעקוף את קו מטקסס מכיוון מערב ובכך להגיע לצפון יוון. בתשיעי לאפריל 1941 נפלה העיר סלוניקי לידי הגרמנים, כשיום אחרי כוחות גרמנים שפלשו ליוגוסלביה נהרו ליוון והמשיכו אל מערב מקדוניה.
בזמן תקיפת הכוחות היוונים והבריטים במקדוניה ותראקיה כיתרו כוחות גרמנים את עיקר הכוחו היווני שכלל 14 דיביזיות ונותר בקו החזית האלבני. ניסיון הכוח היווני לסגת דרומה ולחבור לכוחות בריטים כשל. הכוח היווני נותק למול ההתקדמות המהירה של הדיביזיה הראשונה של האס אס. ב-18 לאפריל 1941 נכבש המעבר האסטרטגי במצובון כשלמחרת נפלה העיר יואנינה לידי הגרמנים.
למול 500 הטנקים שהיו לצבא גרמניה העמידו הבריטים מאה טנקים בלבד שרובם גם היו מיושנים. ב-18 אפריל נתן צ'רצ'יל הוראה לחיל המשלוח הבריטי לסגת ולהתפנות מהשטח היווני דרך הים. הבריטים ניסו לבלום את הכוחות הגרמנים במעבר תרמופילאי ולנהל שם קרב מגננה, אך נאלצו לסגת בזמן קצר.
הבריטים הצליחו לחלץ כ-50 אלף לוחמים. 9,000 לוחמים נותרו מאחור בנמלי קלמטה ונפלו בשבי כשמעל 1,500 מהם היו מתנדבים ארצי ישראלים שלחמו בשורות הבריטים ביחידות "החפרים", תפעול נמלים ותובלה. פינוי החיילים הבריטים נערך תחת תנאים קשים במסגרת השליטה האווירית של הגרמנים, שאף הצניחו לוחמים וכבשו את הגשר האסטרטגי של תעלת קורינתוס.
ב-18 באפריל בחר קוריציס, ראש ממשלת יוון, להתאבד באמצעות ירייה באקדחו. התקשורת באתונה מסרה כי ראש הממשלה נפטר מהתקף לב וזאת בכדי למנוע פניקה נוספת. יומיים אחר כך נכנע הגנרל גאורגיוס צולקוגלו ללא רשותו של פפגוס. צולקוגלו מונה על ידי הגרמנים לעמוד בראש ממשלת בובות יוונית שהוקמה באתונה. מוסוליני כעס על כניעת יוון לגרמניה וקיבל טקס כניעה נפרד ב-23 לאפריל שבו נכנעו היוונים גם לעמו.
חיילים יהודים במלחמה
הלחימה ביוון הייתה טראגית עבור בני היישוב במאמץ לעזור לכוחות הבריטים במלחמה. בטרם הוקמה הבריגדה היהודית הסכימו הבריטים לשלב את בני היישוב ביחידות מסוימות תומכות לחימה. המתנדבים היהודים הוכשרו כ"חפרים" – חיל עזר שעסק בביצורים. יהודים מצאו עצמם תחילה עוסקים בביצורים בצרפת ולאחר נפילת המדינה לגרמנים מצאו עצמם באזור המדבר המערבי. מנהיגי היישוב ברובם עודדו את גיוס המתנדבים לחיל החפרים.
ליוון שלחו הבריטים ארבע פלוגות חפרים שכללו כ-1,400 מתנדבים יחד עם עם 400 אנשי יחידת תפעול נמלים וזאת לחיילים נוספים וסך הכל 2,200 חיילים. רובם הגיעו ליוון ב-21 למרץ 1941 כשאנשי פלוגה 1039 הגיעו כבר בתחילת החודש על מנת לפרוק ציוד של הבריטים שהחל להתבסס ביוון לקראת "מבצע לוסטרה".
החיילים היהודים סבלו מאפליה ומיחס גרוע מצד המפקדים הבריטים. שהותם ביוון לא פורסמה. עם תחילת נסיגת הבריטים מיוון ניתנה עדיפות ליחידות הבריטיות הלוחמות כשהחפרים הושארו על החוף. בסוף אפריל נפלו כ-1,400 מהחפרים בשבי הגרמני בקלמטה.
הבריטים דרשו מהגרמנים כי יתנהגו אל השבויים הארצי ישראלים באופן זהה כפי שהם מתנהגים מול החיילים הבריטים. בנוסף, אמרו הבריטים כי יחס מפלה נגדם מצד הגרמנים יוביל את הבריטים להתייחס באותו יחס מפלה כלפי לוחמי אס אס שיפלו בשבי הבריטי. השבויים הארצי ישראלים אכן קיבלו יחס שווה לזה שקיבלו השבויים הבריטים, כשהגרמנים נמנעים מלשלוח אותם למחנות השמדה. רובם הגדול שב לארץ ישראל לאחר ארבע שנות שבי. בין השבויים היו אישים דוגמת יצחק בן אהרון, יוסף אלמוגי והרב אריה בינה.
הקהילה היהודית ביוון נרתמה למאמץ המלחמתי בהיותה חלק אורגני מהמדינה. כמעט 13 אלף מבני הקהילה היהודית לחמות בחזית, כש-343 לוחמים יהודים שימשו בתפקידי קצונה או תת קצונה. הקולונל היהודי מרדכי פריזיס, מהעיר חלקידה, פיקד על כוח שהצליח להדוף את האיטלקים בקרב מעבר קאלמה בתחילת דצמבר 1940. פריזיס נהרג בקרב ונחשב לגיבור מלחמה. בעיר חלקידה הוקמה אנדרטה לזכרו. במהלך הקרבות נהרגו 513 מבני הקהילה היהודית ביוון ונפצעו כ-3,743.
