ה' 02 דצמ' 2021

קורפו (אי קורפו)

קורפו הוא אי יווני הממוקם ליד החופים המערביים של אלבניה ויוון עצמה. בין קורפו לאירופה מפריד מצר קורפו. מצר שהוא רצועת ים שרוחבה נע בין שלוש ק"מ עד 25 ק"מ. האי מהווה רשות מוניציפלית אחת יחד עם מספר איים נוספים סביבו.

שטח האי קורפו הוא כ-580 קמ"ר, כשהשטח הכולל של הרשות המוניציפלית כולה מגיעה ל-641 קמ"ר. נכון לשנת 2015 אוכלוסיית האי עומדת על 130 אלף תושבים. עיר הבירה של האי נקראת גם כן קורפו, כשמקור שמה הקדום של העיר הוא קרקירה והוא נובע מהמילה היוונית Koryphai שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי "קורפו" מהווה עיוות של שם האי Korypho מתקופת האימפריה הביזנטית.

גאוגרפיה קורפו

צורת האי מזכירה מגל. נמל קורפו ומרכזים חשובים של האי נמצאים בחלקו המזרחי אל מול החופים של אלבניה. אורכו המרבי של האי הוא 60 ק"מ ורוחבו המרבי היא 30 ק"מ. חלקו הצפוני של האי רחב יותר מזה הדרומי.

האי מחולק לשלושה חבלים באמצעות שני רכסי הרים. החלק הצפוני הוא ההררי יותר. האמצעי כולל גבעות והחלק הדרומי מישורי ברובו. הרכס הבולט באי הוא רכס פנטוקראטור הנמשך מכף סנט אנגלו בצד מזרח ועד כף סנט סטפאנו במערב האי. הפסגה הגבוהה ברכס מגיע ל-906 מטרים. הרכס הנוסף באי הוא רכס הרי סנטי גאקה, שמשמעותו מיוונית הוא "הר עשרת הקדושים".

החופים המערביים והצפוניים באי תלולים ובהם מצוקים וכפים והם, באופן טבעי, פחות נגישים. בחוף המזרחי של האי ישנם מפרצים רבים והגישה אליהם נוחה הרבה יותר ובשל כך רוב אוכלוסיית האי מרוכזת בצד זה. האי בנוי ממספר תצורות של אבן גיר. פני שטח האי מגוונות ובו פינות תצפית רבות. האי נחשב לאחד מהאזורים הגשומים ביותר של יוון.

באי קיימים שטחים רבים המהווים אזורים חקלאיים פוריים. היערות באי כוללים עצי דפנה, הדס, זית, קטלבים ואף צמח הצינית.

גאוגרפיה קורפו

צורת האי מזכירה מגל. נמל קורפו ומרכזים חשובים של האי נמצאים בחלקו המזרחי אל מול החופים של אלבניה. אורכו המרבי של האי הוא 60 ק"מ ורוחבו המרבי היא 30 ק"מ. חלקו הצפוני של האי רחב יותר מזה הדרומי.

האי מחולק לשלושה חבלים באמצעות שני רכסי הרים. החלק הצפוני הוא ההררי יותר. האמצעי כולל גבעות והחלק הדרומי מישורי ברובו. הרכס הבולט באי הוא רכס פנטוקראטור הנמשך מכף סנט אנגלו בצד מזרח ועד כף סנט סטפאנו במערב האי. הפסגה הגבוהה ברכס מגיע ל-906 מטרים. הרכס הנוסף באי הוא רכס הרי סנטי גאקה, שמשמעותו מיוונית הוא "הר עשרת הקדושים".

החופים המערביים והצפוניים באי תלולים ובהם מצוקים וכפים והם, באופן טבעי, פחות נגישים. בחוף המזרחי של האי ישנם מפרצים רבים והגישה אליהם נוחה הרבה יותר ובשל כך רוב אוכלוסיית האי מרוכזת בצד זה. האי בנוי ממספר תצורות של אבן גיר. פני שטח האי מגוונות ובו פינות תצפית רבות. האי נחשב לאחד מהאזורים הגשומים ביותר של יוון.

באי קיימים שטחים רבים המהווים אזורים חקלאיים פוריים. היערות באי כוללים עצי דפנה, הדס, זית, קטלבים ואף צמח הצינית.

היסטוריית האי קורפו

העת העתיקה

האי קורפו מזוהה על פי המסורת היוונית עם ארץ הפיקאים מהמיתולוגיה היוונית של סיפורי אודיסיאה של הומרוס.

באלף הראשון לפני הספירה התקיימה מושבה באי של תושבים שהגיעו מהעיר ארטריה. אותה מושבה נדחקה ב-734 לפני הספירה על ידי בני העיר קורינתוס הדורים, אשר הקימו באי את העיר קרקירה.

מיקום האי היה משמעותי בכל הנוגע לנתיבי השייט של המושבות ההלניות ביוון הגדולה ובכך תרם להתפתחותה הכלכלית המהירה של קרקירה. התפתחות העיר הביאה גם לסכסוכים רבים בינה לבין קורינתוס. סכסוכים אשר הגיעו לשיאם במאה השביעית לפני הספירה עם התרחשות קרב ימי סביב שנת 664 לפני הספירה. המאבקים הביאו את כיבוש קרקירה על ידי הטיראן הקורינתי פריאנדרוס בסוף המאה השביעית לפני הספירה. האי הצלחי להשתחרר בהמשך מעולו של פריאנדרוס, זנח את המדיניות התוקפנית נגד קורינתוס והתמקד יותר בפעילות מסחרית.

כשהפרסים פלשו ליוון ב-480 לפני הספירה הגיע הצי היווני השני בגודלו לאי וכלל כחמישים ספינות. עם זאת, על אף הגעת הצי לאי, קרקירה לא לקחה חלק פעיל במלחמה נגד הפרסים.

העוינות של קרקירה וקורינתוס והתקרבותה של קרקירה לאתונה היו חלק מהסיבות למלחמה הפלופונסית. הקרב סיבוטה ב-433 לפני הספירה, מול חופי האי, בין הצי של קרקירה ואתונה לבין הצי של קורינתוס (הייתה חלק מליגת הפלופונסית)  שימש כסיבה רשמית לפרוץ המלחמה. במהלך המלחמות הייתה קרקירה כבסיס ימי משמעותי עבור הכוחות מאתונה.

ב-427 ו-425 לפני הספירה חלו בעיר ניסיונות התקוממות של מעמד האצולה והאוליגרכיה כנגד השליטה מאתונה. התקוממות זו דוכאה באכזריות באמצעות פשוטי העם, אך ב-410 לפני הספירה הצליח מעמד האצולה להשתלט על קופרו ולפרוש מהליגה האתונאית. ב-375 לפני הספירה שבה קורפו לליגה האתונאית, כששנתיים מאוחר יותר עמדה בהצלחה במצור של ספרטה נגדה, כשאזורים כפריים של קרקירה מוחרבים אך הניסיון לכבוש העיר כשל.

בתקופת יוון ההלניסטית נלחמה קרקירה בספרה ובאילרים שהתמקמו בחוף היווני מולה. מלחמת הדיאדוכים הביאה על קרקירה לחוסר יציבות פוליטית ובכך למספר מאבקים צבאיים. האי הצליח לעמוד מול ניסיונות הכיבוש של מלך מוקדון קאסאנדר, אך נכבש על ידי שליטה של סיציליה ובהמשך על ידי מלכה של אפירוס – פירוס. לאחר נפילת פירוס נשלטה קרקירה על ידי שודדי ים אילריים.

ב-228 לפני הספירה השתלטה על קרקירה הרפובליקה הרומית. קרקירה קיבלה מעמד של מדינה חופשית ושימשה כבסיס ימי וצבאי בולט של הרומאים ביוון. ב-31 לפני הספירה שימשה קרקירה כמחנה של אוגוסטוס במאבק נגד מרקוס אנטוניוס על השליטה ברומא עצמה. קרקירה נותרה תחת שליטת רומא לאורך כל תקופת רומא הקיסרית ואף נכללה בפרובינקיה הרומית אכיאיה.

ימי הביניים והעת החדשה

לאחר נפילת הקיסרות הרומית עברה קרקירה מספר ידיים ובין היתר היו בה הגותים, הלומברדים, הערבים והנורמנים. מ-1801 האי החליף מספק שליטים נורמנים ואף היה בין לבין בשליטה של ממלכת סיציליה. בשנים 1261-1381 המשיך האי בתחלופת השליטים, כשבין היתר שלטו בו ג'נובה, רפובליקת ונציה, ממלכת נאפולי, דוכסות אפירוס ואף שליטים של כנופיות מקומיות. ב-1381 זכתה קרקירה בהגנה של ונציה, כשב-1401 השתלטה ונציה על העיר באופן סופי עד 1797.

בזמן השלטון של ונציה זכה האי להתאוששות, למול ההרסניות בימי הביניים, על אף הניסיונות של האימפריה העות'מנית לכבוש את קורפו בין השנים 1431-1573. ב-1716 הפלגה של צי טורקי שכללה כ-33 אלף חיילים צרה על האי במשך 22 ימים. מנגד, הגנו על האי בהצלחה כ-5,000 חיילים ונציאנים ושכירי חרב ואף 3,000 תושבים של האי אשר היו תחת פיקודו של הרוזן פון דר שולנבורג שפסל שלו נמצא עד היום באזור המבצר של האי.

משפחות האצולה הוונציאניות ששלטו בקרקירה נקטו ביחס סבלני יחסי כלפי תושבי העיר. שם האי הפך תחת הוונציאנים  ל"קורפו" שהוא, כאמור, עיוות של השם קרקירה באיטלקית. תושבי האי זכו לצמיחה כלכלית ובמיוחד בגידול מטעים של עצי זית שנעשה בעידוד הוונציאנים. מנגד, נשמרו גם מגבלות נוקשות על התושבים וזאת בכדי לא לייצר תחרות כלכלית עם ונציה. האי אף זכה לתחייה תרבותית ובו מצאו מקלט מספר מלומדים יוונים שהצליחו לברוח מיוון העות'מנית. ב-1732 הוקמה באי גם אקדמיה יוונית.

ב-1797 עבר האי לשלטון הצרפתים וזאת לאחר שונציה נכבשה על ידי כוחותיו של נפוליאון. צרפת שלטה בקורפו כשנתיים עד שנכבש על ידי הצי הרוסי הקיסרי ב-1799. האי הפך לבירת הרפובליקה הזמנית של כלל האיים היווניים בשנים 1799-1807. ב-1807 נכבש האי, יחד עם כל איי יוון, שוב על ידי הצרפתים.

בשנים 1815-1864 היה האי תחת שלטון הבריטים, כשאיים יווניים נוספים נוהלו גם כן על ידם. קורפו הייתה מקום מושבו של הנציב הבריטי העליון של כלל האיים היווניים. התושבים באי נהנו מפריחה כלכלית מסוימת תחת הבריטים, אך עם הזמן החלה מרירות כלפיהם. בשנת 1864 סופח האי, יחד עם שאר איי יוון, לממלכת יוון המודרנית.

בינואר 1916 בשל תבוסת הצבא הסרבי במלחמת העולם הראשונה, הועברו הכוחות הסרבים לאי. השלטון הצרפתי באי בזמן המלחמה הביא אותם לדרוש מהחיילים הסרבים לקחת חלק במלחמה. הממשלה הסרבית הגולה באי ניסחה אז את הצהרת קורפו ב-1917 שקראה להקמתה של יוגוסלביה.

ב-1923 נכבשה קורפו באופן זמני על יד האיטלקים תחת פקודה של מוסוליני. בזמן מלחמת העולם השנייה שוב נכבש האי על ידי האיטלקים ובהמשך עבר לידי גרמניה הנאצית. בסוף 1944 שוחרר האי על ידי בעלות הברית ושב לשלטון יווני.

כלכלת האי

בעבר, רוב פרנסת האי התבססה על חקלאות, כשהמשורר היווני הקדום הומרוס התייחס לכך בכתביו. באי גידלו עצי זית, תאנים, רימונים, גפנים ובין היתר שולבו אף גידולים מצומצמים של תפוחים ואגסים. בהמשך אף ייבאו לאי עצי פרי שכללו פירות הדר ושסק מיפן ובננות.

כיום כלכלת האי מתבססת על ייצוא של שמן זית, פירות ויין, כשענפי הדייג והתיירות מהווים גם הם מקור פרנסה רחב.

העיר קורפו

העיר נמצאת בחלקו הרחב של האי במרכז החוף המזרחי שלו. העיר מחולקת לשני חלקים באמצעות תעלת מים מלאכותית והיא מפרידה בין מצודת העיר הישנה לשאר חלקי העיר. העיר קורפו התפתחה בין חומות וביצורים ולכן המתאר שלה כולל סבך של רחובות וסמטאות צרות שבחלק ניכר מהן לא מתאפשר מעבר של כלי רכב. מעבר לכך, מאופיינת העיר בשינויי גובה רבים, פיתולים ופניות חדות. בשנים האחרונות נוספו לעיר כבישים וזאת למול הרצון לשדרג את התנועה בעיר. לאורך קו החוף ישנה טיילת רחבה.

בחלק הצפוני של האי ישנם מספר נמלים. הנמל המזרחי והישן יותר משרת מעברות פנימיות ואילו הנמל המערבי החדש מאפשר באמצעות מעבורת להגיע לפטרס ואף להמשיך לכלי שייט בינלאומיים. בין שני הנמלים ממוקמת המצודה החדשה בעיר.

רוב הבניינים בעיר הם בסגנון מודרני וצרפתי ובינם אף בניינים שנשתמרו מהתקופה הוונציאנית. בעיר ניתן למצוא כ-37 כנסיות כשהבולטת מהן היא כנסיה על שם הקדוש הנוצרי אגיוס ספירידון. בדרום מזרחה של העיר ישנו מוזיאון ארכיאולוגי ובו אוספים מתקופת יוון העתיקה. במוזיאון מוצג גם משקוף ממקדש של האלה היוונית ארטמיס המעוטר גורגונות.

בסמוך לעיר ניתן למצוא מספר ישובים שהבולטים הם פלאקס ופאלאוקאסטריצה.

אחד מאתרי התיירות המוכרים באי הוא ארמון אכיליון אשר ממוקם בעיירה גסטורי, כעשר ק"מ מדרום לעיר קורפו. הארמון שימש כארמון קיץ של קיסרית אוסטריה אליזבט מבוואריה שכינוייה היה "סיסי". לאחר התאבדות בנה רודולף ב-1889 החליטה אליזבט להקל על היגון הרב בבנייה של הארמון. אליזבט דיברה יוונית והייתה מחוברת לתרבות והמיתולוגיה היוונית. גיבורה היה אכילס ולו היא גם הקדישה הארמון שבנתה. במרכז הגן בארמון ישנו נוף הנשקף לים היווני ובו פסל משיש של אכילס גוסס ומנסה לשלוף מהעקב שלו את החוץ המורעל שנורה בו על ידי פאריס נסיכה של טרויה.

הגן בארמון כולל גם פסלים, כשבין היתר ישנו את פסלה של אליזבט שבהמשך חייה נרצחה. ב-1898 וילאם השני, קיסר גרמניה , רכש את הארמון ועשה בו שימוש כנופש בימי הקיץ ואף כמקום בו ערך פגישות דיפלומטיות. תחת פקודתו הוצב בגן פסל נוסף של אכילס כחייל לבוש קרב המוכן למלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה עבר הארמון לרשותה של הממשלה היוונית והוא משמש כיום, כאמור, כמוזיאון.

האי קורפו בתרבות

הזואולוג והסופר ג'ראלד דארל כתב את הספרים "משפחתי וחיות אחרות", "חיות ציפורים וקרובים אחרים" ו"גן האלים" כשאלו מתארים את חייו וחיי משפחתו באי בשנים 1934-1939. הספרים כללו תיאורי טבע נרחבים באי, תיאורי נוף כשהאי מתואר על ידי דארל כגן עדן.

על האי והיהודים שחיו בו כתב הסופר הצרפתי יהודי ממוצא יווני אלבר כהן את הנובלה "הספר אשר לאמי" . ספר הוקדש לאימו לואיזה כהן שנולדה בקורפו. כהן עצמו נולד ב-1895 והוא היגר מקורפו עם כל בני המשפחה כשהיה בן חמש.

יהדות קורפו

יהודים התגוררו באי כבר בעת העתיקה בתקופת השלטון הביזנטי. מאז תקופת ימי הביניים היו בקורפו שתי קהילות יהודיות. אחת היא קהילת "רומניוטים" שמוצאם ומורשתם מיוון עצמה והקהילה הנוספת של יהודים מאיטליה שהגיעו לקורפו בעיקר מחבל פוליה שבאיטליה. בין שתי הקהילות שררה מתיחות וזאת בשל שאיפתה של הקהילה היהודית מאיטליה להכתיב באי את אורח החיים של היהודים. שתי הקהילות נמנעו מלקיים חתונות של אנשיה יחד, התפללו בבתי כנסת נפרדים ואף נקברו בבתי עלמין שונים.

בתחילת המאה ה-19 אפשרו שלטונות יוון ליהודים לרכוש קרקעות בקורפו, מה שהוביל לשגשוג הקהילה, כשחלק ניכר מהיהודים החלו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. בשיאה מנתה הקהילה היהודית בקורפו כ-7,000 תושבים. בשנים 1831-1851 היה הרב ד"ר יהודה ביבאס, שמוצאו מאיטליה, רבה הראשי של הקהילה היהודית.

היהודים באי עסקו במגוון רחב של עבודות, בין אם בייצוא של שמן זית, ייצור סבונים, כיזמים ופועלים בתעשייה זעירה ועוד. במחציתה השנייה של המאה ה-19 פעל באי בית דפוס של יוסף נחמולי שהדפיס, בין היתר, ספרי קודש בעברית. אנשי עסקים בקהילה עסקו בייבוא וייצוא של לולבים ואתרוגים.

היחסים בין היהודים באי לנוצרים היו טובים לרוב. עם זאת, מתחת לפני השטח היו רגשות אנטישמיים שהתפרצו בשנת 1891 כשהתגלתה אצל היהודים גופה ערופת ראש של ילדה יהודייה, כשהנוצרים באי היו בטוחים שמדובר בילדה נוצרייה בשם מריה דסילה, אשר אומצה על ידי חייט יהודי. התערבות הבישוף באי מנעה פוגרום מצד הנוצרים. בשל אותו אירוע החליטו כ-5,000 יהודים של האי להגר לטריאסטה באיטליה ואלכסנדריה במצרים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו לאי פליטים יהודים ממדינות הבלקן והורשו להישאר בו.

במלחמת העולם השנייה נתפסה וכמעט הוכחדה בשלמותה הקהילה היהודית בעיר שמנתה כ-2,000 אנשים, כשממנה שרדו רק כ-140 יהודים. בדצמבר 1940 נפגע הרובע היהודי באי בשל הפגזות של כוחות איטלקיים. באפריל 1941 נכבש האי על ידי צבא איטליה. תקופת הכיבוש ארכה כשנתיים וממנה סבלה כל אוכלוסיית האי אשר סבלה ממחסור ורעב.

בשל המלחמה התאחדו באי שתי הקהילות היהודיות וריכזו תפילתם בבית הכנסת של היוונים וזאת עד שגורשו מהאי. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והכוח האיטלקי נסוג מהאי כשאליו נכנסים כוחות גרמנים. תחילה יחידות של הווארמכט ובהמשך אנשי אס אס שרצו להכחיד את הקהילה היהודית באי.

ביוני 1944 גורש כמעט 2,000 יהודי קורפו מהאי באמצעות המשטרה היוונית שהייתה תחת פיקוד נאצי. בודדים מאותם יהודים הצליחו לברוח לכפרים ושם הסתתרו. מעצר היהודים החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו ובסגירת מבצר פרוריו. היהודים הוצאו באישון לילה מהמבצר ודרך סירות קטנות הועברו לאתונה לכליאה בבתי סוהר. משם המשיכו יהודי קורפו יחד עם יהודים אחרים מיוון ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו בסוף יוני 1944. כ-66% מהיהודים נשלחו ישירות לתאי הגזים. מעטים נותרו ושרדו את אושוויץ וצעדת המוות לגרמניה.

בסביבות 200 יהודים שהצליחו להישאר באי ולחמוק מהגירוש הגיעו לארץ ישראל עוד בטרם הוקמה המדינה. כיום מתגוררים בקורפו כ-70 יהודים בלבד. בעיר בית כנסת אחד ששרד את מלחמת העולם השנייה ומהווה מוקד תיירותי עבור יהודים רבים המגיעים לביקור באי.

רוצים לדבר עם המומחים שלנו?

השאירו פרטים ונחזור אליכם

שתפו

אותנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
כתבות

בנושא

דילוג לתוכן