ד' 25 נוב' 2020

אלכסנדר הגדול – Αλέξανδρος ο Μέγας

אלכסנדר הגדול, שמוכר גם בשם אלכסנדר השלישי ממוקדון, היה מלך מוקדון ונחשב לגדולי המצביאים והמדינאים של העת העתיקה. כיבושיו היו נרחבים וכללו גם את ערי המדינה של יוון העתיקה, את כל השטח של האימפריה הפרסית, אזורים במרכז אסיה וחלקים מתת היבשת ההודית.

אלכסנדר הגדול תואר כגבר אתלטי, אמיץ ויפה תואר, כשיש לקחת בחשבון שלתוך תיאורים אלו שוזרו דברי חנופה. במצרים זכה אלכסנדר לסגידה רחבה כשבקרב האריסטוקרטיה היוונית מקדונית היה סירוב מתמיד להשתחוות בפניו. אישיותו והישגיו של אלכסנדר שימשו אף מופת לאישים רבים לאורך ההיסטוריה שעיקרן היה יוליוס קיסר.

אלכסנדר מת בגיל צעיר, סביב גיל 33, אך הצליח להשאיר חותם משמעותי. כיבושיו הרחבים היו פתח לתקופה חדשה בתולדות האנושות – התקופה ההלניסטית. חזונו של אלכסנדר היה שילוב של מזרח ומערב בתחום התרבות, הדת, מנהגים וקשרי משפחה, כשזו גם הייתה חלק שקיבל ביטוי בתרבות ההלניסטית שאת יסודותיה מיזגה עם תרבות יוון העתיקה והשפעותיה בתחום האומנות והפילוסופיה ניכרים עד ימינו.

ילדותו ועלייתו לשלטון של אלכסנדר הגדול

ילדותו ונעוריו

אלכסנדר נולד בעיר פלה שהייתה בירת מוקדון. אביו היה פיליפוס השני ששימוש מלך מוקדון ואימו הייתה אולימפיאס – רעייתו הרביעית של פיליפוס. בילדותו הייתה מוקדון ארץ שנחשבה לברברית בעיניי היוונים שהתנשאו על עמו של פיליפוס.

בזמן שלטונו של פיליפוס השני הייתה מוקדון ארץ ובה שלטון רופף ותרבות נחותה יחסית לעומת זו של היוונים. רוב שטחה שימש לעבודת חקלאות, היו בה מעט ערים ותפקידה בתוך הפוליטיקה היוונית היה שולי. עת עלה פיליפוס השני לשלטון תפסה מוקדון בכורה באזור. פיליפוס פעל לחיזוק הממלכה, מילא את הערים באזרחים וחיזק קשרי מסחר עם מדינות שכנות.

הוריו של אלכסנדר הקפידו בחינוכו ובאימונים צבאיים אותם עבר. בילדותו זכה אלכסנדר למורים פרטיים מובילים דוגמת ליאונידב מאפירוס שהיה ממשפחת אימו. כבר בתקופת ילדותו הפגין אלכסנדר עקשנות וכוח רצון, כשהסיפור הבולט מאותה עת נוגע לאילוף סוסו בוקפלוס. הסוס, שעתיד לשאת את אלכסנדר בקרבות בהם ישתתף בעתיד, נחשב לעקשן וקשה לאילוף אך אלכסנדר הצליח להשתלט עליו, תוך הפניית הסוס לכיוון השמש בכדי שלא יחשוש מהצל של עצמו.

בגיל 13 הזמין אבין של אלכסנדר את אריסטו שישמש לו כמחנך. הלימודים התקיימו במיאזה שהיה מקדש נימפות. לצד אלכסנדר למדו במקדש גם בני אריסטוקרטים, שחלקם קיבלו עמדות פיקוד גבוהות בצבאו של אלכסנדר בעתיד לבוא. תקופת החונכות המשיכה, כפי הנראה עד גיל 16, כשהיסטוריונים סבורים שהקשר של אלכסנדר עם אריסטו ארך שמונה שנים.

בין אלכסנדר לאריסטו התגלעו חילוקי דעות שהביאו לכך ששניהם לא שיתפו פעולה בעתיד. השניים חלקו בנוגע ליחס שיש לתת לפרסים ולשאר העמים הכבושים. אריסטו שאף להדגיש את התרבות היוונית לעומת אותם ברברים נבערים לטעמו, כשאלכסנדר נטה יותר לגישה קוסמופוליטית ובה יש להתייחס לעמים הכבושים כשווים.

יורש עצר

כפי הנראה בגיל 16 תמה תקופת הלימוד של אלכסנדר עם אריסטו. אביו, פיליפוס השני, יצא למערכה נגד הביזנטיון והשאיר את אלכסנדר כעוצר בממלכה. שבט המדים התראקי רצה לנצל את חסרונו של פיליפוס בממלכה ואת גילו הצעיר של אלכסנדר והחל מורד. אלכסנדר הגיבה במהרה, גייס כוחות, הביס המורדים ואף ייסד עיר שנקראה אלכסנדריה. שם שיינתן לערים נוספות בעתיד במהלך חייו.

עם חזרתו של פיליפוס השני לממלכה הפקיד לבנו אלכסנדר כוח צבאי לדיכוי מרידות בדרום תראקיה. בנוסף, החלה הפוליס אמפיסה לעבד אדמות חקלאיות ליד דלפוי שהיו שייכות לכוהני אפולו. פעולת הפוליס אמפיסה נראתה לפיליפוס כתואנה על מנת לפלוש ליוון בכדי להגן על אפולו. פיליפוס הורה לבנו אלכסנדר לגייס כוחות דרומה. האילרים ניסו באותה סיטואציה לפלוש למוקדון. אלכסנדר החל בביצוע הוראת אביו והסווה את תנועות כוחותיו כאילו מבקש להדוף את האילרים. לאחר שסיים בהצלחה את המשימה שקיבל הצטרף לאביו על מנת לעזור לו להדוף את האילרים.

למול המתרחש לא ישבו היוונים בחיבוק ידיים. ברית נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המקדוני המוביל הצטרף לאלכסנדר ב-338 לפני הספירה והחל בצעדה דרומה דרך מעבר תרמופילאי. במעבר עצמו התרחש קרב מאתגר בו יכלו הלוחמים המקדונים למגנים התבאנים. המקדונים המשיכו התקדמותם דרומה והביסו את אמפיסה. לאחר הצלחת צבאו ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי אך נענה בשלילה.

העימות המכריע בין הצבאות ידוע כקרב כירונאה בבויוטיה בסמוך לתבאי. אלכסנדר קיבל פיקוד על האגף השמאלי בליוויים של גנרלים מנוסים של אביו. אביו היה זה שפיקד על האגף הימני. הצבא המקדוני ביצע תמרון של נסיגה מדומה בצדו הימני ובכך פיתה את הצבא היווני. האגף השמאלי, בפיקודו של אלכסנדר, כיתר את הכוחות התבאנים והביא להשמדה של גדוד הקודש של תבאי ובכך הכריע את הקרב.

אחר הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שבהם עבר הצבא המקדוני לכיוון קורינתוס מלבד העיר ספרטה. בקורינתוס הקים פיליפוס השני את הליגה הקורינתית, כשהוא משמש הגמון הליגה ומטרתה הייתה בפלישה לעבר האימפריה הפרסית.

בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות לא פעם. בעת התבגרותו של אלכסנדר נשא אביו אישה נוספת כפי שהדבר מקובל בתרבות המקדונית ואף הביא עימה ילד נוסף. אלכסנדר צידד באימו וחשש לאובדן כס המלכות לילדו החדש של אביו.

עלייתו לשלטון של אלכסנדר הגדול

ב-336 לפני הספירה נרצח פיליפוס השני בעיר אייגאי על יד שומר ראשו. האצבע המאשימה הופנתה אל הפרסים אך עובדתית לא היה ברור באמת מי עמד מאחורי אותה התנקשות, כשיש אנשים שאף האשימו את אלכסנדר עצמו, כשהייתה סבירות גבוהה יותר שהאחראית לרצח הייתה אימו של אלכסנדר נוכח נישואיו של פיליפוס לאישה נוספת.

לאחר ההתנקשות יזמה אולימפיאס, אימו של אלכסנדר, שורה של מעשי רצח נוספים שכללו את רצח קליאופטרה שהייתה רעייתו השנייה של פיליפוס, רצח אטאלוס שהיה דודה של קליאופטרה ורצח בנו הצעיר של פיליפוס מקליאופטרה. כך חיסלה אולימפיאס את כל מי שנחשב למתחרה של בנה על כס המלכות.

ביסוס שלטונו של אלכסנדר הגדול

המסע נגד התראקים והאילרים

הידיעות על הרצחו של פיליפוס השני הפיכו רוח במתנגדי ההגמוניה המקדונית ביוון. רוחות של מרד נשבו בעיקר באתונה שהייתה אויבת מרה של פיליפוס. אלכסנדר נקט יוזמה ויצא עם 3,000 פרשים דרומה לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכם במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה. הכוח של אלכסנדר איגף אותם והופיע מאחוריהם. התסלים לא המשיכו בהתנגדות והכירו במרותו של אלכסנדר שקיבל את התואר "טאגוס". לעתיד היו התסלים חלק משמעותי בצבאו של אלכסנדר הגדול. הפרשים התסלים הצטרפו לפרשיו של אלכסנדר, כשבהמשך הכירו היוונים באלכסנדר כהגמון הליגה הקורינתית כפי שהיה גם עם אביו.

לאחר שסיים אלכסנדר הגדול לבסס את שלטונו במוקדון ויוון יצא אלכסנדר ב-335 לפני הספירה למלחמה נגד התראקים. אלכסנדר חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים שהיו אחד משבטי התראקים. אלכסנדר המשיך צפונה לכיוון נהר הדנובה, אותו צלח באמצעות סירות מקומיות עשויות גזעי עצים. אלכסנדר חדר לארץ התראקים עם צבאו וניצח את הצבא התראקי שכלל 4,000 רוכבים ועשרת אלפים לוחמים רגליים. צבאו של אלכסנדר רדף אחר התראקים הנמלטים, חדר לעירם ובזז אותן. מלארגוס ופיליפוס, פקודיו של אלכסנדר, נשלחו חזרה עם השלל שנבזז, כשאלכסנדר נשאר עם צבאו, הרס ערים עד היסוד והקריב קורבנות הודיה לזאוס, הרקולס ולאל הנהר שאפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע מוצלח זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון והביא לביטחון הגבול הצפוני מפלישות בעתיד.

דיכוי המרד ביוון

עת מסעו של אלכסנדר הגדול לדיכוי השבטים האילרים שמרדו בצפון אפירוס, החלו שמועות שאלכסנדר נהרג בקרב ועל כן החלה תסיסה של מרד ביוון אותו הובילו אתונה ותבאי שהיו האויבות הוותיקות של מוקדון. חזרתו מהגלות של דמוסתנס, דמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בתקופת פיליפוס השני, הייתה הגורם המזרז לשמועה.

דמוסתנס ותומכיו, שכפי הנראה מומנו על ידי דרוויש השלישי מלך פרס, החלו לפעול כנגד השליטה המקדונית באתונה. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד גם כן והם זכו למשלוחי כסף ונשק, כפי הנראה מפרס, שהביא לכך שחיל המצב המקדוני שהיה בתבאי הושם תחת מצור. באתונה החלו להתכונן למלחמה והבטיחה לתבאי עזרה צבאית. מספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו גם הן נכונות להיות חלק מהמרד.

מודעתו של אלכסנדר למרד שאמור לפרוץ ביוון אילצה אותו לעצור את מסעו האילרי ולשוב ליוון על מנת להטיל מצור על תבאי. תחילה התנהל המצור בעצלתיים, אך בהמשך יצא פרדיקס להתקפה עם הגדוד עליו פיקד כשאליו מצטרף יתר הצבא, כשעד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את חומות העיר וחדר אליה.

צבאו הרס את תבאי עד היסוד, כל הגברים הצעירים נטבחו, הנשים נמכרו כשהילדים והזקנים הועברו לעבדות. לפחות 30 אלף אנשים נטבחו או נמכרו לעבדות כשהיתר הצליחו לברוח. מהלך פוליטי מתוחכם של אלכסנדר הביא לכך שגזר דינה של העיר נשאר להחלטת הטריבונל שהורכב מהערים השכנות העוינות של תבאי – בויוטיה ופוקיס. אלו ניצלו ההזדמנות לנקום ופסקו על הרס כולל של העיר וחלוקת האדמות בין השכנות. כל אלו הובילו להתפרקותה הסופית של הליגה הבויאוטית.

הרושם הרחב שהותיר אלכסנדר הגדול סיכל את המשך המרד היווני. באתונה מיהרו להתנצל ופתחו את שעריהם עבורו. אספת העם סירבה להסגיר לידי אלכסנדר את דמוסתנס ואנשיו כשאלכסנדר ויתר על דרישתו גם בגלל שחשש שאתונה תחזור בה מכניעתה ותשוב לתמוך בפרסים.

ביסוס שלטונו של אלכסנדר הגדול

אסיה הקטנה

הצי המקדוני דאג להעביר את חייליו של אלכסנדר הגדול לאסיה הקטנה. מנגד הצי הפרסי לא פעל לבלום תנועה זו. עם הגעת כוחותיו של אלכסנדר לאסיה הקטנה, כינסו הפרסים מועצת מלחמה בזליה. בדיון הציע ממנון, שהיה גנרל יווני שעבר עם הפרסים, לא להתעמת ישירות עם צבאו של אלכסנדר אלא לבחור באסטרטגיה של אדמה חרוכה. כזו שתאריך את המערכה ותתיש את צבאו של אלכסנדר. בנוסף הציע ממנון לעשות שימוש בצי הפרסי החזק בכדי להעביר את הלחימה לתוך שטח יוון.

הפרסים התנגדו לתוכניתו של ממנון והעדיפו להתעמת ישירות עם צבאו של אלכסנדר הגדול במסגרת קרב סדור. העימות שנקרא קרב גרניקוס הסתיים בתבוסתם של הפרסים. שרידי הכוח הפרסי, שבראשם עמד ממנון, נסוגו לערים מילטוס והליקרנסוס.

הניצחון על הפרסים סייע לאלכסנדר הגדול לבסס את שלטונות באסיה הקטנה שהורכבה ממספר פרובינציות שאיחודן היה תחת התרבות היוונית שהושרשה באזור היטב לבטחון באיוניה.

רוב הערים היווניות ראו באלכסנדר הגדול כמי ששחרר אותם מעול השלטון הפרסי. מילטוס והליקרנסוס, שהיו מבוצרות היטב, התנגדו לשלטונו של אלכסנדר ובכדי להכניען נדרש מצור שנמשך לתוך החורף. לאחר נפילתה של הליקרנסוס התיר דרוויש לממנון ליישם את התוכנית שהציע. ממנון פלש עם הצי הפרסי למספר איים אך נפטר זמן קצר אחרי. עם מותו איבדה תוכניתו את הכוח המניע שלה והפלישה לאיים התמסמסה.

אלכסנדר המשיך מזרחה לאורך חופה הדרומי של אסיה הקטנה כשהוא עובר בליקיה ופמפיליה. במאי 333 לפני הספירה הגיע אלכסנדר לגורדיום ושם פתר את חידת הקשר הגורדי. על פי האגדה מתיר הקשר יזכה בשליטה על כל אסיה. אלכסנדר פשוט בחר לא להתעסק עם הקשר וחתך אותו עם חרבו.

פיניקיה וארץ ישראל

ב-333 לפני הספירה התקדם אלכסנדר לכיוון פיניקיה וארץ ישראל לאחר שכבש את כל אסיה הקטנה והחיל שם את שלטונו. מטרתו של אלכסנדר בפיניקיה היה בכיבוש הבסיסים הימיים המשמעותיים של הפרסים – צור וצידון. אויבו הפרסי של אלכסנדר, המלך הפרסי דרוויש השלישי, התקדם לכיוונו. זמן קצר לפני הקרב הצפוי חלה אלכסנדר כשהיה חשש שהורעל, כשאחרים גרסו כי חלה בשל רחצה בנחל בו היו מים קרים. פיליפוס מארקנניה, רופא החצר, הצליח לאושש את אלכסנדר באמצעות תרופות שרקח.

במקביל גייס דרוויש כוח צבאי רחב והתקדם לאסיה הקטנה. אלכסנדר, מהעבר השני, הצליח להתקדם לכיוון איסכנדרון. באזור הרי הטאורוס הופיע הצבא הפרסי בעורפו של אלכסנדר וטבח בפצועים ששוכנו בבית חולים שדה באיסוס. אלכסנדר שב על עקבותיו ופגש בצבא גריוש על גדול נחל פינדרוס כמה שמוכר כקרב איסוס. קרב בו הצבא הפרסי ספג תבוסה ואיבד עשרות אלפי לוחמים, כשגם משפחתו של דרוויש נופלת בשבי אך זוכה ליחס הוגן, כשלעתיד נושא אלכסנדר לאישה את בתו של דרוויש. דרוויש עצמו הצליח לנוס. צבאו של אלכסנדר איבד כמות קטנה יותר משמעותית של לוחמים. לאחר קרב איסוס ביקש דרוויש לנהל מו"מ לשלום אך אלכסנדר דחה הצעתו.

אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה בכדי לכבוש את ערי החוף הפיניקיות שהיו בעלי ברית של הפרסים וספינותיהן היו חלק מהצי הפרסי. בכיבוש ערי החוף ונמליהן הבין אלכסנדר כי כך יוכל להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הרחב. רוב ערי פיניקיה פתחו שעריהן נוכח כניסת אלכסנדר מלבד העיר צור שהייתה העיר הגדולה והחשובה מכולן. העיר באותה עת הייתה מחולקת לשני חלקים – חלק יבשתי וחלק יבשתי נוסף ששימוש כאי. שליטי העיר סמכו כל הביצורים בעיר והצי החזק שיוכלו להדוף אלו הרוצים לכבוש אותה.

אלכסנדר הטיל מצור על צור שנמשך שבעה חודשים כשבסופו העיר נכבשה והוכנעה. בכל הנוגע לכניסת אלכסנדר לארץ ישראל סבורים היסטוריונים כי כוח צבאי קטן נכנס לארץ ישראל על מנת לבסס שליטתו המערכתית אך אין לכך הוכחות חותכות. באותה עת הייתה ירושלים עיר קטנה וחסרת חשיבות, כשהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר נמוכה.

מצרים

השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. לאחר ניצחון כנבוזי השני בקרב פלוסיאום ב-525 לפני הספירה, מרדו המצרים בשלטון הפרסי שהיה תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסיאס בשנים 465-463 לפני הספירה. נכדו של אמריתיאוס, הפרעה אמירתאיוס, זכה לעצמאות מהשלטון הפרסי ב-404 לפני הספירה.

עצמאותה של מצרים ארכה 60 שנים עד 343 לפני הספירה כשנכתנבו השני, פרעה המצרי, הובס בקרב פלוסיאום מול הפרסים. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי, שכינויו היה אוכוס, השיב השלטון הפרסי במצרים כששלטון זה נחשב לרעוע.

לאחר כיבוש עזה ב-332 לפני הספירה הגיע אלכסנדר הגדול למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע לצבאו של אלכסנדר ללא קרב כשהתושבים המקומיים במצרים קיבלו את אלכסנדר כמשחררם מעול הפרסים. אלכסנדר ניצל המצב ואפשר לצבאו לנוח ממסע המלחמה הארוך, כשהוא עצמו ממשיך למסע מדברי כשמטרתו פוליטית ודתית.

כיבוש לב האימפריה הפרסית

לאחר שכבש את מצרים החל אלכסנדר לנוע מזרחה עם צבאו. ב-331 לפני הספירה פגש את דרוויש וצבאו במה שנודע כקרב לגוגמלה. הקרב היה לנקודת ציון של סוף ההתנגדות הפרסית באלכסנדר. האבדות בצד הפרסי היו כבדות שהצבא מתפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות נקודתיות אפשר הניצחון בקרב לאלכסנדר וצבאו להיכנס לבבל העתיקה ולערים נוספות ללא כל התנגדות מצידן.

אלכסנדר השאיר את מזאוס, המושל הפרסי של בבל, בתפקידו. כך דאג אלכסנדר לשמר את המנגנון הבירוקרטי הישן ולכבוש את לב נתיניו החדשים. במקביל, מינה אלכסנדר את האציל המקדוני אגאטון למפקד חיל המצב. חיל שמנה 700 מקדונים בנוסף ל-300 שכירי חרב יוונים. אלכסנדר נותר בבבל כ-34 ימים, כשבאותם ימים הגיעו תגבורות מיוון וממוקדון של עשרת אלפים לוחמים רגליים לצד הגעה של 1,500 פרשים.

לאחר כיבוש בבל יצא אלכסנדר בסוף נובמבר 331 לפני הספירה לכיוון העיר שושן שהייתה למרכז המנהלי של הפרסים. בדרך לשושן באזור סיטקנה ביצע אלכסנדר שינויים וארגון מחדש של צבאו. היחידות האתניות בוטלו וחיילים מלאומים שונים התפזרו ביחידות השונות. בהגיעו לעיר שושן זו קיבלה אותו ללא כל התנגדות.

לאחר הגעתו לשושן המשיך אלכסנדר לעיר הבירה העתיקה פרספוליס. אלכסנדר חילק הצבא לשני חלקים, כשהוא מצטרף לחלק הנייד שיצא ישירות אל פרספוליס. דרכו לעיר נחסמה על ידי הפרסים במעבר הרים שנקרא "השערים הפרסיים". מדובר על מעבר צר ומאתגר אותו אלכסנדר וצבאו לא הצליחו להפיל בהסתערותם. עם זאת, הצליח צבאו של אלכסנדר לתמרן, לאגף הפרסים ולפתוח עבורו מעבר להמשך. העיר פרספוליס סבלה ממעשי זוועה קשים שביצעו חייליו של אלכסנדר. לאחר הכניסה לעיר הותיר אלכסנדר לחייליו לבזוז אותה ואף אפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס.

לאחר כיבושה של פרספוליס פנה אלכסנדר הגדול צפונה לכיוון הים הכספי על מנת להגיע ללב האימפריה הפרסית. העיר אקבטנה, שהייתה לבירה העתיקה של הממלכה האחמינידית, נפלה גם היא תחת שלטונו של אלכסנדר. אלכסנדר התמהמה באזור על מנת לארגן את צבאו, כשהוא עוסק ברפורמות על מנת להקטין את הצבא. חלק ניכר מחייליו שירתו מתחילת המערכה לפני ארבע שנים ורבים מהם ביקשו לשוב לביתם. חלק ניכר מהחיילים זכה לשחרור תוך קבלת שכר ופרסים על השירות. בין החיילים ששוחררו היו פרשים תסלים ובעלי ברית יוונים.

במקביל למסע הכיבוש של אלכסנדר המשיך דרוויש השלישי במנוסה. הוא נדרש לוותר על כסאו עבור בסוס שהיה קרוב משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. סירובו של דרוויש הביא לפגיעה בו על ידי קציניו. אלכסנדר מצידו דאג ללכוד את בסוס והורה להוציאו להורג בשל מרידה במלכות, כשההוצאה להורג של בסוס ואנשיו נעשתה באמצעות מנהג פרסי שכלל את כריתת אפיהם ואוזניהם.

אלכסנדר לא הפלה בין העמים בשל גזעם או מוצאם האתני ועל כן פעל לקרב אליו את הפרסים למרות התנגדותם של היוונים. הפרסים זכו למשרות בכירות תחת אלכסנדר, דוגמת ניהול פרובינציות פרסיות כשבתמורה זכה לקבלת חיילים שזכו לשוויון זכויות בתוך צבאו. בנוסף, תמך אלכסנדר בנישואים של אצילים ממוקדון עם בנות אצילים מקומיים, כשלעתיד אף לקחת לעצמו לאישה את בתו של דרוויש שהייתה אחת מארבעת נשותיו. 

מסעות המלחמה של אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה

אלכסנדר הגדול שאף להגיע לגבולות האויקומנה – "הארץ הנושבת" בפי היוונים. אלכסנדר המשיך מזרחה לתוככי אסיה. התקדמותו הייתה לאזור חופי הים הכספי כשהוא כבוש את באקטריה וסוגדיאנה. באזורים אלו לא נכח שלטון מרכזי ועל כן לקח הכיבוש זמן רב יותר מהרגיל. בשלב זה החל אלכסנדר לדרוש את מחוות ההשתחוות הפרסית המסורתית. הפרוסקינסיס, כשהיו נתינים מקדונים ויוונים הסתייגו ממנהג ובו סגידה לאדם חי.

האזור היה קשה למול היותו הררי כשחלק מהערים מוקמו בראש צוקים. שלטונו של אלכסנדר הגיע עד הודו ולנקודות בהם לא הייתה כלל אחיזה פרסית. כיבושיו באזורים אלו ארכו ארבע שנים עד ל-327 לפני הספירה. בזמן הלחימה נשא אלכסנדר את רוקסנה לאישה. רוקסנה הייתה בתו של שליט מקומי ונישואים אלו נשאו אופי פוליטי והביאו ללידת בנו אלכסנדר הרביעי.

יאקסארטס

באביב 329 לפני הספירה הגיע צבא אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. סוגדיאנה הייתה לפרובינציית ספה חשובה באימפריה הפרסית ששימשה כמגן נגד השבטים הסיקתיים הנודדים. העיר הראשית באזור הייתה מרקנדה שנכבשה על ידי אלכסנדר ללא מאמץ מיוחד.

עימות גדול פרץ באזור כשאלכסנדר הגיע לקירפוליס. העיר שנוסדה על ידי כורש הגדול נמצאת על גדות נהר יאקסארטס שאורכו מעל ל-2,000 ק"מ ועובר בשטח עמק פרגנה. הנהר שימש כגבול טבעי בין הפרסים לשבטים הסיקתים, כשגבול זה בוצר, בנוסף לנהר, באמצעות ערים וביניהן העיר קירופוליס.

עם התפוררותה של האימפריה הפרסית התמוטט גם הגבול עם הסיקיתים שהשתלטו על האזור ובתוכו גם בשליטה על העיר קירופוליס. במסע לעיר נתקל צבאו של אלכסנדר במארב כשאלכסנדר עצמו נפגע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. אלכסנדר החליט להטיל מצור על העיר שבסופו של דבר נכבשה בהסתערות צבאו.

מעשים נגד אלכסנדר הגדול

בזמן כיבושיו של אלכסנדר הגדול החלו להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעותיו. אותה אריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ושאר בני המיעוטים שאותם כינו היוונים "ברברים". זאת בנוסף להתמרמרות מדרישתו של אלכסנדר בהשתחוויות.

הקשר הראשון נגד אלכסנדר היה של דימנוס – אציל זוטר ששירת בחיל הפרשים הכבדים. נטען כי דימנוס זמם להתנקש באלכסנדר. תוכנית ההתנקשות נודעה לפילוטאוס, שהיה גנרל בכיר שפיקד על חיל הפרשים הכבדים ונודע כאחד מהמתנגדים הבולטים בשילוב לוחמים פרסים בצבאו של אלכסנדר, שלא עשה דבר.

אלכסנדר לא פעל כנגד אמירותיו של פילוטאוס אך מנגד גנרלים אחרים תמכו בהוצאתו להורג. בסופו של דבר הוצא פילוטאוס להורג במשפט פומבי בו אלכסנדר עצמו דורש עונש מוות. אלכסנדר אף הורה להתנקש באביו של פילוטאוס על מנת למנוע נקמה אפשרית.

הביקורת נגד אלכסנדר לא הסתיימה מכיוון האריסטוקרטיה כשהמתיחות בין שני הצדדים החריפה. מקרה משמעותי חל ב-328 לפני הספירה ובו אלכסנדר השתכר במשתה ונקלע לוויכוח עם חברו קליטוס השחור. קליטוס שימש מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, שהיו פלוגת שומרי הראש של אלכסנדר ובעצם הצילו את חייו בקרב גרניקוס. באותו משתה תפס אלכסנדר כידון ופרץ בזעם אל קליטוס והרגו. לאחר המעשה היה אלכסנדר מזועזע והסתגר באוהלו במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, האשים אלכסנדר את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו בשל הצלחותיו בשדה הקרב.

הקרע בין היוונים למוקדונים לבין אלכסנדר גבר כשאלכסנדר דרש את אותה השתחוות שאפיינה את הפרסים. דרישה, שכאמור, נדחתה בתוקף על ידי ההלנים. בראש ההתנגדות עמד קרוב משפחתו של אלכסנדר – הפילוסוף אריסטו. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישה זו תוך שהוא מפתח טינה לעבר קליסתנס.

בהמשך החל סכסוך נוסף של האצולה עם אלכסנדר. נערי המלך סופחו למטהו של אלכסנדר בקשר שקיבל את השם "קשר נערי המלך". הקשר התגלה בשל הלשנה של אחד הנערים. כל הקושרים הוצאו להורג יחד עם הפילוסוף קליסתנס למרות שלא היה לו דבר בעניין.

הגעתו של אלכסנדר להודו והחזרה לבבל

מסע כיבושים וחזרה

ב-327 לפני הספירה הגיע אלכסנדר הגדול למעבר ח'ייבר המחבר בין פקיסטן לאפגניסטן ושימש כנתיב משמעותי שבו חצו פולשים מאסיה לכיוון הודו. אלכסנדר שלח את עיקר צבאו דרך המעבר כשהוא מטיל מצור על סלע אאורנוס שהיא כיום מזרח אפגניסטן המודרנית. על סלע אאורנוס התבצר בסוס.

הסלע התפרסם במיתולוגיה היוונית בכך שהרקולס עצמו נכשל בניסיון לכבוש המקום. אלכסנדר שאף לנסות את מזלו מול הסלע התלול שהגישה אליו כמעט איננה אפשרית. אלכסנדר הצליח לתמרן את יריבו בסוס אך הלחימה במקום הייתה מאתגרת כשאלכסנדר וכוחו נסוגו לבסוף.

בהודו נתקל אלכסנדר אמצעי מלחמה משמעותי – פיל המלחמה. הודו הייתה בנויה מאוסף של ממלכות שלחמו ביניהן והיו ללא שלטון מרכזי. הממלכה הראשונה בה נתקל נכנעה ללא קרב, כשממלכה בראשות פורוס יצאה לקרב עם אלכסנדר באזור נהר הידספס. קרב בו אלכסנדר ניצח ואפשר התקדמות לתת היבשת ההודית. אלכסנדר, על אף הניצחון על פורוס, הותיר אותו בשלטון.

בהמשך התקרב אלכסנדר לגבולות אימפריית נאנדה כשחייליו נרתעים מהצבא הרחב של האימפריה והם עצמם תשושים מעשר שנות לחימה רצופות ועל כן סירבו להתקדם. על מנת לשמור על כבודו הועלה לאלים קורבן כשהכוהן פירש את האותות כמבשרי רעות. אלכסנדר ציית לאות האלים ופקד לא להמשיך לפנים תת היבשת ההודית. אלכסנדר פנה דרומה לאורך נהר הגנגס. חלק מצבאו עלה על ספינות עם מטענים כבדים.

בדרך דרומה נתקל אלכסנדר באדמותיהם של המאלים. במצור על עיר המאלים נפצע אלכסנדר בצורה קשה כשקרע את ריאתו והוא מקבל טיפול מציל חיים. לאחר הניצחון המשיך אלכסנדר דרומה לאורך האקסינס לכיוון האוקיינוס ההודי. במפגש מול האקסינס והאינדוס ייסד אלכסנדר את אלכסנדריה על האינדוס. אז פיצל אלכסנדר את צבאו ושלח חלק נרחב יחד עם קרטרוס חזרה לבבל.

בהגיעו לים הערבי שלח אלכסנדר את הצי שעליו פקד נארכוס למפרץ הפרסים דרך האוקיינוס ההודי כשעליו עיקר כוחות הצבא. אלכסנדר נשאר עם כוח צבאי ביבשה, כשהחלטה זו הייתה בעוכריו. אלכסנדר הגיע למדבר גרוסיה אותו לא העריך נכונה, כשבהמות וחיילים רבים מוצאים שם את מותם בשל התנאים הקשים.

אלכסנדר הגדול לא הגיע ללב תת היבשת ההודית וכבש את החלק המערבי. חלק מההיסטוריונים והחוקרים משערים שלא הגיע כלל לשטח הודו המודרנית ושהה רק בשטחי פקיסטן היום.

שנותיו האחרונות בבבל

סידור ענייני האימפריה

העדרו של אלכסנדר הביא להתרופפות באימפריה עצמה, לבטח כשהחלו שמועות על מותו בשדה הקרב. המושלים באימפריה ניצלו את העדרו של אלכסנדר ומעלו בכספים, הטילו מיסים והתנהגו כמושלים להם אין מעל שלטון מרכזי. עם חזרתו הוציא אלכסנדר חלק ניכר מאותם מושלים להורג.

העמקת הסכסוך מול האריסטוקרטיה

ב-324 לפני הספירה החלה בעיר אופיס התארגנות נגד אלכסנדר הגדול מצידה של האצולה המקדונית. זו לא הסכימה לשינויים בצבא דוגמת הכנסת חיילים פרסים להם היה מעמד שווה ללוחמים היוונים והמקדונים ואף מינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים אחרים בממשל.

עומק הסכסוך גבר עת אלכסנדר ציווה על שחרורם של ותיקי צבא. פעולה זו התקבלה כפעולה שאין בה כוונה טובה אלא בשל רצונו של אלכסנדר לחדול שירותם של חיילים אלו. בשל החלטתו, החלה מהומה והאגמה צוותה ללכוד את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר נעלב מאותה התקוממות אך נאות "לסלוח" להם.

מותו של אלכסנדר הגדול

המוות המסתורי

ב-323 לפני הספירה כשאלכסנדר מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה שהובילה למותו בארמונו של נבוכדנצר השמיני כשהוא בן 32 בלבד. בעת העתיקה נפוצו תיאוריות קשר אודות מותו. תיאוריה אחת גורסת כי אלכסנדר הורעל על ידי אנטיפטרוס כשהרעל הועבר באמצעות איולאוס, הבן הצעיר של אנטיפטרוס, שאותו אלכסנדר העליב.

ב-1998 פרסם פרופסור דייוויד אולדך, מומחה לפתולוגיה, מאמר השולל את תאוריית ההרעלה, כשהוא קובע כי אלכסנדר חלה בטיפוס שככל הנראה נוספו למחלה הסיבוכים פריטוניטיס ותסמונת גייאן בארה. ייתכנות שאלכסנדר הפך משותק ואז נרצח על ידי מקורביו.

החוקרת קטרין האל העלתה השערה שסיבת המוות הייתה בשל תסמונת גייאן בארה שאלכסנדר לקה בה לאחר שנדבק בזיהום Helicobacter Pylori. האל סבורה שזה המקרה למול תיאורים היסטוריים לפיהם גופתו של אלכסנדר לא החלה להרקיב במשך שישה ימים, כשיש ואולי גסס לאיטו כשנתיניו חשבו אותו כבר למת.

ההיסטוריון אנדרו צ'אג, יחד עם חוקרים נוספים, טען כי סיבת מותו נבעה ממחלת המלריה שממנה נדבק שבועיים לפני מותו כששה באזור ביצות בסמוך לבגדד. ד"ר ליאו סקפ, ממרכז בקרת הרעלים הלאומי של ניו זילנד, טען לאחר מחקר שככל הנראה סיבת המוות הייתה מהרעלת היין שהוגש לאלכסנדר ובו היה וורטרום לבן שהוא צמח ששימש את היוונים לרקוח תרופות.

קברו של אלכסנדר הגדול

קברו של אלכסנדר לא נמצא עד היום כשישנן מספר השערות לגבי הימצאות הקבר. לגופתו של אלכסנדר הייתה משמעות סמלית ועם מותו נערכו ויכוחים סוערים בין הדיאדוכים היכן יש לקבור אותו.

פרדיקס, שהתמנה לעוצר של אלכסנדר הרביעי, הכריע בשאלה והחליט לשלוח את גופת אלכסנדר למוקדון. גופתו של אלכסנדר נחנטה, הוכנסה לסרקופג עשוי זהב כשהסרקופג הוכנס לארון קבורה מעץ שצופה זהב, כשהארון כוסה בד ארגמן. הארון הועמס על מרכבה ונשלח למוקדון.

במקביל, השתלט תלמי על מצרים, חטף את גופתו של אלכסנדר והעבירה לממפיס. אחת הסברות היא שתלמי השני העביר את הגופה לאלכסנדריה כשבסופו של דבר תלמי הרביעי שיכן הגופה בעיר.

תלמי העשירי שהיה זקוק למזומנים החליט להתיך את הסרקופג הזהוב והחליפו בסרקופג פשוט עשוי אלבסטר או זכוכית. הגופה נותרה באותו מצב כמה מאות שנים והייתה מוקד עלייה לרגל לפוליטיקאים רבים מהעת העתיקה. סווטוניוס מזכיר את ביקורו של יוליוס קיסר באחוזת הקבר. ביקור משמעותי נוסף שנרשם היה של הקיסר קרקלה בשנת 215.

ביולי 365 התרחש רעש אדמה שהוביל לגל צונאמי שהחריב את העיר בו שכן קברו של אלכסנדר הגדול. בשנת 391 פרצו מהומות בעיר וזאת בנוסף לשני רעשי אדמה נוספים בשנים 605 וב-630 שאחריהם הגיעו גלי ענק שהחריבו את העיר.

בחפירות שנערכו בתחילת המאה ה-20 נמצא ארון עשוי אלבסטר אך אין בו להוכיח כי מדובר בארון הקבורה של אלכסנדר. חפירות נוספות באזור בסוף המאה ה-20 גם לא הצליחו לאשרר שאכן מדובר בארון הקבורה של אלכסנדר.

 

 

אישיותו של אלכסנדר הגדול

פיקודו והובלת חיילים ולוחמים

אלכסנדר נחשב לאחד מהמצביאים המבריקים בכל הזמנים, כשהוא מבין הבודדים שלא הפסיד בשום קרב שבו השתתף כמפקד. הצלחה זו נבעה מהגמישות הרבה בשימוש בצבאו. אלכסנדר ידע לנצל את נקודות החוזק של צבאו, שינה והתאימו למול הנסיבות המשתנות בשדה הקרב, ביצע תמרונים מפתיעים וידע לתקוף את נקודות החולשה של האויב ממול. הבולטות של אלכסנדר הביאה אויבים רבים לרצות לפגוע בו אישית.

הצבא שאיתו פלש אלכסנדר לאסיה עבר אליו בירושה מאביו. מדובר היה בצבא שהתבסס על חיל רגלים כבד שנלחם במערך "פלנקס" צפוף כשלצידו הפרשים הכבדים שתפקידם היה לשבור את התנגדות האויב, למוטט את אגפיו ולנצל במהירות ויעילות את נקודות החולשה שלו. תפקידן של יתר היחידות היה לתמוך בחלקים הכבדים של צבאו.

הטקטיקה ששימשה אל אלכסנדר הייתה מגוונת. בשני הקרבות מול דרוויש ניצל אלכסנדר את מורך ליבו ותקף אותו באופן ישיר. בקרבות אחרים, דוגמת קרב השערים הפרסיים, ניצל אלכסנדר את תנאי השטח לטובתו וידע לאגף נכונה את כוחות האויב.

בהמשך מסעות הכיבוש זכה צבאו של אלכסנדר תגבורות משמעותיות מיוון. כשהיו באסיה הקטנה זכה צבאו לתגבורת של כמעט 4,000 חיילים. בשהות בבבל קיבל אלכסנדר עשרת אלפים חיילים, כשבנוסף קלט לתוך הצבא חיילים פרסים ובני אסיה שונים. עם קבלת התגבורת בבבל ביצע אלכסנדר רפורמות שהביאו לשחרור חלקים רחבים של הצבא. כך נותר אלכסנדר עם צבא קטן אך נייד יותר. הרפורמות שביצע נתקלו בהתנגדות של האריסטוקרטיה שלא אהבה את שילוב הפרסים בצבאו.

צבאו הנייד יותר של אלכסנדר נתקל בפרשים הסקיתים של באקטריה וסוגדיאנה. על מנת לנצחם התאים אלכסנדר את צבאו לאופן הלחימה הדרוש והרחיב את מספר הפרשים הקלים ובמיוחד את הקשתים הרכובים. יכולתו להתאים הכוחות לתנאי השטח הייתה לייחודית במשנת הלחימה שלו כשאף מצביא יווני לא פעל כך לפניו.

גם את המצורים ניהל אלכסנדר בהצלחה. המצור שהנהיג אלכסנדר התבצע לרוב באמצעות ביצוע של עבודות הנדסיות רחבות, דוגמת בניית מזח בעת המצור על צור. במקרים אחרים השתמש אלכסנדר בכלי מצור קונבנציונליים דוגמת מגדל מצור, קטפולטות ועוד. במקרים ובהם היעד היה מבוצר באופן שלא אפשר שימוש יעיל בכלי מצור בחר אלכסנדר בחוכמה לתקוף מנקודה מפתיעה כמו שקרה במצור על הסלע הסוגדיאני – מבצר שהיה ממוקם על פסגת הר תלול אליו לא הייתה גישה אך חייליו טיפסו מהרים סמוכים בכדי להקים שם עמדות ירי.

היחסים עם ההורים

אלכסנדר הגדול העריץ את אימו ואהבתו אליה ידעה לא גבול. היחסים עם אביו פיליפוס השני היו יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד העריץ אלכסנדר את אביו ומנגד קינא בו בשל הצלחותיו. אביו בילה את מרבית זמנו במסעות הצבא והקדיש זמן מועט לטיפוח הקשר עם אלכסנדר. מנגד, דאג פיליפוס להשכלת בנו והשאיר אותו להיות נוכח בעת ביקורים של שגרירים ממדינות שכנות.

המשבר בין האב לבנו קרה לאחר קרב כירנואה כשאלכסנדר כבר בן 18 כשהרקע למשבר נוגע לסכסוך בין שני הוריו. אין הוכחות שאימו של אלכסנדר הסיתה אותו כנגד אביו. לאחר רצח אביו היה אלכסנדר נתון להשפעת אימו, כשזו פועלת על מנת לפלס את דרכו לשלטון והיא עומדת מאחורי חיסולם של אלו שטענו גם כן לכתר.

אופיו של אלכסנדר הגדול

אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות ביחס לאויביו. מנגד, הפגין לא פעם נטיות סדיסטיות ואכזריות, דוגמת הטבח בתושבי תבאי שחלקם נמכרו לעבדות. כך פעל במספר מקומות נוספים. הערכות טוענות כי בעת כיבוש באקטריה נהרגו קרוב ל-120 אלף אנשים שרובם אזרחים.

אופיו של אלכסנדר קיבל ביטוי גם דרך התארים שהעניק לעצמו. אלכסנדר בחר לקרוא לעצמו "מלך אסיה" כסימן לעליית כוח חדש וגדול יותר מאלו של מלכי פרס. אלכסנדר דרש מדרוויש עצמו להתייחס אליו בתואר זה בהתכתבות ביניהם לאחר קרב איסוס.

בפרופגנדה שלו ביקש אלכסנדר לא רק לשחרר את עול היוונים מהפרסים אלא גם את יתר העמים הכבושים כמו מצרים, קארים, בבל ועוד. למול העובדה שהאסיאתיים היו נתיניו אסר אלכסנדר לבזוז את האוכלוסייה ולהרוס את עריהם למעט מקרים יוצאי דופן.

לאלכסנדר היה פן פראי שקיבל אף ביטוי באהבתו לשתייה בשוכרה. בזמן שכרותו היה נוהג בפראות, כשפעם אחת העלה באש ארמון של מלכי פרס בפרספוליס. במקרה שכרות נוסף תקף, כאמור, את חברו קליטוס השחור.

אלהותו של אלכסנדר

אלכסנדר הגדול היה נחשב לאל עוד בימי חייו אצל חלק מהאנשים. לאלוהות של אדם הייתה מסורת ארוכה ביוון העתיקה. דוגמה לכך הייתה נראית הפולחן הגיבורים ביוון העתיקה, שכללו הרקלס, אכילס, פרסאוס ועוד שזכו למקדשים. מייסדי ערים זכו גם כן לפולחן לאחר מותם.

בתרבויות המזרח תיכוניות, כמו זו המצרית, מנהג אלהותו של אדם חי היה מקובל. המצרים נהגו לסגוד לפרעונים כאלים חיים. בממלכה האחמנית, שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית, לא סגדו למלך כאל אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים שהיו גם נפוצים ביוון העתיקה.

אגדת מוצאו האלוהי של אלכסנדר החלה עוד בנעוריו כשאמו טענה שהרתה לזאוס שהגיע למיטתה מחופש לנחש. אלכסנדר עצמו דאג לטפח את אותו מיתוס ואף קיבל לכך אישרור רשמי למוצאו האלוהי.

דרישת אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין גינוני כבוד כמו אלו של הפרסים והופעותיו החיצוניות בבגדים ראוותניים היו מקור לחיכוך בינו לבין הארסיטוקרטיה היוונית מקדונית. רבים מייחסים את טיפוח מיתוס האלוהות של אלכסנדר כביטוי למגלומניה שבה לקה בחייו הבוגרים לאור הצלחותיו בשדה הקרב.

נישואיו ונטיותיו המיניות של אלכסנדר הגדול

אלכסנדר נשא מספר נסיכות מהשטחים הפרסים. את רוקסנה מבאקטריה, את סטטירה – בתו של דרוויש השלישי ופריסטיס – בתו של ארתחששתא השלישי. בנישואים אלו הפך אלכסנדר לקרוב משפחה של שני ענפי בית המלוכה הפרסי.

ברסינה, אלמנתו של ממנון, הייתה הפילגש של אלכסנדר. לשניים נולד בן שזכה לשם הרקולס שנרצח בהמשך במלחמת הדיאדוכים. ישנם חוקרים שסבורים שהרומן עם ברסינה הומצא על מנת להעניק להרקולס את כס המלוכה.

ייתכנות לרומן נוסף נוגע לקשר רומנטי של אלכסנדר עם הפאיסטיון שהיה חבר מימי ילדותו. הפאיסטון, עם הזמן, הגיע לדרגה בכירה בצבאו של אלכסנדר – פיקוד על מחצית הפרשים הכבדים.

קורטיוס טוען כי אלכסנדר קיים קשר מיני גם עם באגואס ששימש כסריסו של דרוויש השלישי. חיבתו של אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו והגישה בתרבות היוונית אפשרה יחסים אינטימיים עם בני אותו מין ואלו לא נחשבו לחריגים.

מורשתו של אלכסנדר הגדול וחלוקת האימפריה

חלוקת האימפריה

האימפריה הרחבה שהותיר אלכסנדר לא החזיקה מעמד זמן רב. פרדיקס קיבל את תפקיד העוצר אך זמן קצר אחרי החל מאבק על ירושתו של אלכסנדר בין קצינים בכירים בצבא. לאחר מותו נוצרו מספר ממלכות: מצרים התלמית בראשותו של תלמי הראשון שקיבלה את הנתח הדרום מערבי של האימפריה; מוקדון שקיבלה את החלק הצפון מערבי של האימפריה; הממלכה הסלאוקית בראשיתו של סלאוקוס הראשון שקיבלה את החלק המזרחי של האימפריה ומספר ממלכות במרכז אסיה.

השפעתו של אלכסנדר הגדול על יוון העתיקה וממלכת מוקדון

למרות שאלכסנדר הגדול עלה לשלטון במוקדון, עיקר שלטונו עבר עליו במסעות מלחמה. באותן מסעות הופקד אנטיפטרוס, שהיה מצביא ותיק ונאמן, על מוקדון.

מסע הענישות של אלכסנדר על תבאי הבטיח לו שקט ביוון למעט ספרטה שהייתה עיקשת בסירובה להכיר בהגמוניה המקדונית של אלכסנדר. דבר שהביא לעימות גלוי, כשב-331 לפני הספירה הביס אנטיפטרוס את הספרטנים בקרב מגלופוליס.

אלכסנדר דאג לשלוח ליוון כמויות רחבות של זהב וכסף. אלו שיפרו במידה ניכרת את רמת החיים ביוון. מנגד, דרישתו לכוח אדם מיוון הטילו על המדינה נטל כבד והביאו לדלדול משמעותי של האוכלוסייה.

הפצת התרבות היוונית והיחס לעמים שנכבשו

כיבושיו של אלכסנדר היו פתח לתקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, כשבתחומים רבים היא איננה פגה עד התקופה הערבית הקדומה במאה השביעית לספירה.

אלכסנדר וצבאו פעלו באכזריות בזמן הלחימה. ברוב הארצות אליהם הגיע אלכסנדר עם צבאו בוצעו מעשי טבח, הרס וביזה למעט ארצות ומקומות בהן לא הייתה התנגדות. מהרגע שביסס אלכסנדר את שלטונו במקום שכבש הניח לעמים לחיות כרצונם, כיבד את תרבותם ואף אפשר להם להשתלב בצבא ובפוליטיקה.

בדומה לאביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית וראה בעצמו יווני. עם זאת, הסתייג אלכסנדר מהגישה היוונית האתנוצנטרית. אלכסנדר אמנם עודד את נתיניו לדעת את השפה היוונית אך לא הכריח אותם לשנות את תרבותם. לצד זאת, נשבה אלכסנדר קסם בתרבות המזרח והוא שאף לשילוב בין התרבויות דרך שילוב אנשים במערכות שלטוניות וצבאיות ובאפשרות ההתיישבות באזורים כבושים ובנישואין עם בני המקום.

הרצון לשילוב תרבויות הביאה להתמרמרות בקרב אנשיו של אלכסנדר. אלו הובילו לשני ניסיונות להתנקש בחייו אך לא לניסיונות של התקוממות מזוינת רחבה. למרות שהתרבות ההלניסטית המשיכה להיות בעד רב תרבותיות, כשל אלכסנדר להשוות את זכויות העמים אותם כבש. באותה עת נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרחיות.

המחלוקת המודרנית אודות מורשתו של אלכסנדר הגדול

למורשתו של אלכסנדר הגדול השפעה רחבה על היחסים בין יוון למקדוניה הצפונית כיום. כל צד טוען ל"בעלות" על המצביא.

מוקדון העתיקה שוכנת בעיקר בשטחה של יוון כיום. התושביה של מקדוניה הצפונית הם סלאבים שהיגרו לאזור בראשית ימי הביניים. אזרחי מקדוניה הצפונית כיום רואים באלכסנדר הגדול כגיבור לאומי. נמל התעופה הבינלאומי בסקופיה קרוי על שמו ובמדינה מוצב פסל בגובה של 12 מטרים עם דמותו.

אותו פסל הצית מחלוקת ישנה ביוון. ביוון רואים באלכסנדר הגדול גיבור יווני. מבחינת היוונים שמה של מקדוניה הינה גניבת זהות. מחלוקת זו הביאה לכך שמקדוניה שינתה את שמה ב-2019 למקדוניה הצפונית.

אגדת אלכסנדר הגדול

אלכסנדר הפך לאגדה עוד בחייו. פלוטרכוס סיפר כי בערב הכלולות של הוריו חלמה אימו כי רחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. בהמשך חלם פיליפוס אביו שהוא חותם על רחמה של רעייתו בחותם הנושא דמוי ארי. לפוטרכוס מספר פרשנויות לאותם חלומות על כך שמוצאו של אלכסנדר הינו מוצא אלוהי.

היסטוריון החצר קליסתנס סיפר כי הים נסוג בקיליקה. אונסטקיקס, היסטוריון נוסף שפעל בתקופה לאחר מותו של אלכסנדר, טען כי אלכסנדר נפגש עם תאלסטיס שהייתה מלכת האמזונות כשהוא מנהל איתה רומן.

במאות הראשונות לאחר מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות שאוגדו לספר "רומן אלכסנדר". הספור תואר בהמשך בטעות כספרו של קליסתנס, שכשיום הוא ידוע כ"פסאודו קליסתנס". הספר שוכתב מספר פעמים והפרטים ההיסטוריים שבו אינם מהימנים. הספר תורגם עם השנים למספר רחב של שפות.

היחס לאלכסנדר הגדול בדתות מונותאיסטיות

היחס לאלכסנדר הגדול ביהדות

ברוב המקורות היהודיים מתייחסים בחיוב אודות אלכסנדר הגדול, על אף שהיה ידוע כעובד אלילים.

בתלמוד מסופר כי השומרונים הלשינו על היהודים לאלכסנדר והם בעצם קיבלו היתר להרחיב את ירושלים. על מנת לבטל הגזרה יצא שמעון הצדיק מירושלים לאלכסנדר כשהוא לבוש בבגדי כהונה כאות כבוד. בסיפור אלכסנדר אינו לוקח חלק פעיל אך אזכורו בא להעיד על היחס החיובי כלפיו. אזכור נוסף שלו ישנו במסכת תמיד ובו הוא מנהל דיונים פילוסופיים עם חכמי הנגב.

יוסף בן מתיתיהו מספר כי אלכסנדר פטר היהודים מתשלום מיסים בשנות השמיטה מכיוון שבשנה זו הם אינם מעבדים אדמותיהם.

יש כאלו שייחסו את ציון התאריכים בכתבים יהודיים על בסיס מניין השטרות כאות הבעת כבוד עבור אלכסנדר. אחרים גורסים שציון אותם תאריכים החל כ-11 שנים לאחר מותו ועל כן מדובר בהשערה בלבד שהדבר נעשה כאות כבוד עבורו.

במקורות יהודים נוספים של תימן מכונה אלכסנדר כ"אלכסנדרוס מקרון" מלשון "קרן" המכה באויב.

קיימת אגדה המספרת כי אלכסנדר החריב קהילה יהודית שהייתה במצרים ובה גם את בית הכנסת ששכן בקהילה. אחרים טוענים שחורבן זה נעשה בעצם על ידי טרכינוס.

היחס לאלכסנדר הגדול באיסלאם

אלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל קרנין" – "בעל הקרניים". האגדה מספרת כי אללה הצמיח לו קרניים בעזרתן נגח בחומות אויביו. יש איסלמים המחשיבים אותו כנביא. בסורת המערה מספור כי אלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה שאותה יפרצו באחרית הימים.

אלכסנדר הגדול בתרבות הפופולרית

אלכסנדר הגדול שימש ומשמש השראה לפילוסופים, סופרים ואמנים. דמותו הונצחה בעבודות אמנות גם בתקופתו, בין אם בפסלי שיש, מוזאיקות, ציורים ועוד.

אלכסנדר תואר כבחור צעיר, אתלטי ויפה תואר באמצעות פסלים שנעשו בתקופת חייו. היסטוריונים עתיקים מציינים שעיניו של אלכסנדר היו הטרוכרומיות, כשעין אחת הייתה כחולה והשנייה חומה.

אין כל ערובה לכך שאלכסנדר היה חסון למרות שלקח חלק פעיל בקרבות. פיטר גרין, שבחן את פסליו, ניסה לשחזר את מראו של אלכסנדר שסביר שהיה נמוך ביחס לממוצע הגובה במוקדון.

רבים מהמצביאים רצו להידמות ליכולות והתנופה שהייתה לאלכסנדר. בסמוך לאחר מותו ההילה של אלכסנדר הביאה את תלמי הראשון להוציא את גופתו החנוטה במרמה ולהעבירה למצרים.

פילוסופים שאבו גם כן השראה מדמותו של אלכסנדר. הנושא הבולט ביותר בו עסקו נגע לתורות פילוסופיות גזעניות הנוגעות לשבחו של האדם הלבן לעומת האדם המגיע מהמזרח. למרות שאלכסנדר התנגד לגילויי גזענות בצבאו ופעל לשילוב הפרסים בו, ראו פילוסופים רבים את הצלחת צבאו כביטוי להוכחות עליונות הגזע הלבן.

מקורות עתיקים אודות אלכסנדר הגדול

רוב המקורות העתיקים אודות אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים אודותיו לא שרדו.

המקורות הראשונים הנוגעים לאלכסנדר נכתבו על ידי מי שהכירו או בהתבסס על ראיונות עם עדי ראייה שלחלקם אמינות מפוקפקת. בני דורו שכתבו על אלכסנדר כוללים את קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוב מקסנדריה ונארכוס. מקור נוסף למידע עליו יש בספרו של רלייטרכוס שלא התלווה למסעותיו אך עסק באיסוף מקורות אודותיו. מקור משמעותי אודות אלכסנדר הם חיבוריו של קליסתנס.

ישנם חמישה מקורות עתיקים ששרדו עד היום הכוללים את חיבורים של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה ויוסטינוס.

המקורות העתיקים שימשו את ההיסטוריונים המודרניים אודות אלכסנדר הגדול. כל חיבור מציג את אלכסנדר שונה לעומת סיפורים אחרים. אריאנוס מתמקד בעיקר במאפייניו הקרביים, קורינטוס חופר בסודותיו האפלים, פלוטרכוס אינו מציג אותו באור מחמיא כשרוב המקומות, מלבד אולי אלו של אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא באמת קרו.

רוצים לדבר עם המומחים שלנו?

השאירו פרטים ונחזור אליכם

שתפו

אותנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
כתבות

בנושא

דילוג לתוכן