הדת של יוון העתיקה כוללת את כלל האמונות והטקסים שהיו באותה עת, כשאלו התבטאו בפולחן שהיווה את האקט המעשי במיתולוגיה היוונית. המנהיגים הדתיים בעולם היווני נחשבו למגוונים ובעצם יצרו מספר דתות ביוון העתיקה. התפשטותם הגיע אף לגופא, איונה באסיה הקטנה, מגנה גרקיה – סיציליה ודרום איטליה ולשאר מושבות יווניות הפזורות במערב הים התיכון.
לדתות היווניות השפעה על דתם של הארוסקים ולצמיחת הדת הרומית. המבנה המשמעותי בדתות היווניות היה המקדש שהיווה גם את הבסיס למבני דת רומיים.
יש חוקרים הסבורים כי הדת היוונית נבעה והושפעה מפרקטיקות שמאניסטיות מהערבה האירו אסיאתית באמצעות שכניהם הסקיתים.
המונח "דת יוונית קדומה" אינו מדויק. ליוונים הקדומים לא היה קיים המונח "דת" במשמעות של ממד שונה מממדים אחרים. אצל היוונים הייתה קיימת אמונה שהאלים הם אלו השולטים בגורלם של בני האנוש ועל כן תובעים הכרה בהם כתנאי לגאולה.
ההתייחסות של היוונים למעשי דת הייתה בעצם פעילות הקשורה לאלים, כשהתייחסות זו אינה מרמזת על קיום של מערכת אמונות המחייבת אותם. קיומם של האלים היה נתון ועל כן לא היה כלל טעם לתהות אם אדם מסוים מאמין בקיומם.
המונח השכיח באותה עת היה "נומיזאין". המונח קשור למילה "נומוס" – מנהג. המשמעות הפרקטית ממונח זה הוא בהכרת מקומם החוקים של האלים ולמלא את החובות כלפיהם. היו אנשים שהכירו באלים אך נמנעו מהמחויבות לקיים את המנהגים שצוו עליהם. עם זאת, חוסר השיטתיות של ציוויים ומנהגים מקשה להגדיר מה הייתה נחשבת להתנהגות נורמטיבית לגביהם.
לא הייתה קיימת אמת אחת אודות האלים זאת למרות שהעמים ביוון הכירו כולם ב-12 אלים אולימפיים. בערים השונות עבדו אלים שונים. כך הייתה האלה אתנה אלת אתונה, ארטמיס הייתה אלת ספרטה, כשבדלפי ודלוס עבדו את אפולו.
זהות האלים והשייכות לעיר מסוימת לא העידה על זהות הפולחן. היוונים, היו למשל, מודעים לעובדה כי ארטמיס, הציידת הבתולה מספרטה, שימשה אלה אחרת לחלוטין מארטמיס – אלת הפיריון מאפסוס.
יצירות ספרותיות דוגמת האיליאדה תארו עימותים בין האלים למול העימותים של חסדיהם על פני האדמה, כשהעימותים היו בעצם שיקוף. על אף שהסגידה לאלים הבולטים התפשטה, עדיין הייתה קיימת סגידה לאלים מסוימים בהקשר למקום.
כל עיר יוונית הייתה אחראית למקדשים והקורבנות שלה, כשעל העשירים הוטל המימון הליטורגיאי. הפרטריאים היו אלו שפיקחו על קיום המצוות שנגעו לשאר אנשי הקבוצה, כשהאבות היו אחראיים לקורבנות במסגרת משק הבית כשלנשים היו טקסי פולחן משלהן.
לכל אדם נותרה גם מידה רבה של אוטונומיה בהתנהלות עם האלים. אדם שחווה חוויה יוצאת דופן היה ראשי להעניק תואר לאל ואף להכריז על מקום מסוים כקדוש. אדם שפעל כך לא זכה לסמכות ולא הביא למחויבות של אנשים אחרים לפועלו. הדבר היה ביטוי נוסף לרפרטואר הרחב הנוגע לאלים.
הגבולות בין השמיימי לאנושי היו ברורים בתחומים מסוימים ועמומים באחרים. בגנאלוגיה המיתולוגית האלים הביאו ילדים לבנות אנוש ואלות ילדו את ילדיהם של מאהבים אנושיים. לצד אלו התקיים פולחן גיבורים מיתולוגי שכלל אף בני אנוש שזכו בתחרויות אולימפיות ונחשבו ככאלו שבורכו בכוחות על שהביא אותם לא פעם להיבחר כגנרלים בזמן מלחמה.
מרפאים נודדים זומנו לא פעם לערים על מנת לגאול את הערים מאסונות. הישועה נתפסה ככזו שיכלה להגיע מאל או מאדם. לצד כל אלו, היוונים נשענו גם על מושגים מופשטים הנוגעים למזל, גורל וצורך אלוהי. ככלל, לא הייתה קיימת תאולוגיה במסורת היוונית ולכן גם לא כפירה, צביעות, חשש לפלגנות או כל תופעה חברתית אחרת שיכולה להיווצר בעקבות הדת.
הדת היוונית החלה מהתקופה המינואית, כללה בתוכה את התקופה המיקנית וההלניסטית עד הכיבוש הסופי של האימפריה הרומית. רעיונות דתיים המשיכו להתפתח אחרי תקופה זו. בכתיבת האיליאדה המיוחסת להורמוס הייתה כבר הסכמה כללית לגבי זהותם של האלים האולימפיים אך היה ניתן לשנות אקאנון. באיליאדה, למשל, דיוניסוס אינו נוכח בשל הסיבה כי פולחנו התפשט לאחר כתיבת האיליאדה, אך הוא נכלל בשלבים מאוחרים יותר כאחד מ-12 האלים האולימפיים במקומה של הסטיה. ישנם חוקרים הסבורים כי דיוניסוס הינו אלוהות זרה שמקורה איננה מהפולחנים היווניים.
לצד הפולחנים המקומיים היו גם צמתים וחורשות קדושות שלהם אלוהויות משלהם. מזבחות הוקמו גם מחוץ למחוזות המקדשים. הגיבורים, שהיו לא פעם אלים למחצה או בני אדם נשגבים, היו חלק מההיסטוריה האגדתית המקומית כשהם שימשו לא פעם כאורקולים לנבואות.
פונקציה משמעותית בדת היוונית הייתה במתן תוקף לזהות ותרבות של אוכלוסיות וקהילות מקומיות. חלק ניכר מהיוונים התייחסו למיתוסים כאל סיפורים היסטוריים ולא כמשל. ייחוסים, שתוארו במיתוסים, שימשו קבוצות מסוימות כטיעון לזכויות בבעלות על שטחים שכבשו. עבור משפחות ייחוסים אלו שימשו כאישור למעמדם הרם בחברה.
התקופה הארכאית והתקופה הקלאסית
סגידה
פעולת הסגידה נפוצה ביותר הייתה מנחת קורבנות של תבואה ודם בעלי חיים. היוונים עשו הבחנה בין קורבנות של מנחות המועלות באש שהועלו לאלים אולימפיים לבין קורבנות לאלים הכתוניים. הקורבנות לאלים האולימפיים סווגו כ"תרפיה".
סוקרטס ראה באל כשירות מנהלתי – עניין עסקי. החוקרת ג'יין אלן הריסון טוענת כי בהקרבה לא היו קיימות תחושות חרטה, הכאה על חטא, כפרה, היטהרות, לא היה פחד ממשפט האל וגם לא כמיהה לאושר עתידי מושלם.
פולחן יווני ידוע היה פולחן אפל ולילי שנחשב פרימיטיבי וכונה "דאיסדימוניה" – יראת הרוחות. עד המאה הרביעית המושג עבר רדוקציה לדמותו של אדם המאמין באמונות טפלות אליו גם התייחס פלוטרכוס. בתקופה הארכאית ובמאה החמישית התאפיינה הדת היוונית בפעילות של כשפים להסרת רוע של הרוחות הכתוניות ואף במטרה להביא לפיוס בין הגיבורים של היוונים.
על פי משנתו של איסוקרטס ההבחנה בין סוגי האלים ברורה. אלים שהם מקור הטוב מכונים אלים אולימפיים ועבורם מקיימים גם יחידים וגם מסגרות חברתיות רחבות מזבחות ומקדשים. אלים שהיו אחראיים על פורענות וענישה היו אלים בעלי תארים חמורים שאותם לא עובדים באמצעות תפילות וקורבנות אלא בטקסים שכונו "אפופומפאי" – טקסים שיביאו לשחרור מהם.
בהקרבת קורבנות היו מספר פונקציות. הקרבה הייתה נהוגה לפני ביצוע של מטלה חשובה, בעת הצגת תינוק שזה עתה נולד ובהעלמת עלם שעומד על סף גבריותו.
המקדשים לא היוו מסגרות ששימשו לכינוסים חברתיים ציבוריים עבור תפילה רחבה בציבור. ברוב המקדשים הייתה רק הדמות הפולחנית של אלוהות המקדש ובה מאגר מתנות שהצטברו לאוצר של ממש.
במיתולוגיה היוונית מוזכר כי הסוסים מוקדשים לפוסידון ותרנגולים להרמס, כשיוך בעלי חיים כקורבנות לאלים היה בעבור פיתוח מסורת. רוב הקורבנות היו חיות למאכל והאל היה מקבל כמנחה את דם, העצמות ועור החיה כשהשאר נותר לסועדים.
המזבחות לא היו בתוך המקדשים אלא מוקמו לפניהם באזור שנקרא "טמנוס". המזבחות הוקמו בהמשך למקדשים על גבי האפר של קורבנות קודמים. הקושי בייסודה של מושבה יוונית חדשה היה בזיהוי המקום שיהיה מועדף על ידי האל שהגיע באופן סמלי כגחלת מהאח הקהילתי.
מנהג הקרבת קורבנות בעלי חיים מהווה מקור למנהג קדום יותר אותו היוונים המתורבתים נטשו וכלל הקרבת קורבנות אדם. סימנים להקרבת אדם נותרו במיתוסים על גיבורים דוגמת טנטלוס, פלופס, אגממנון ואיפגניה. הבהרות לגבי איסור קורבנות אדם באות לידי ביטוי בהקשרו של אורפיאוס, שהיה עצמו קורבנן של המינאדות שהיו מעריצות של דיוניסוס ושיסעו את גפי הקורבנות הפולחניים שלהן.
היו סוגדים שהציעו לאלים מתנות בתמורה לחסד בהווה או בעתיד. מתנות הוצעו גם עבור פיוס האלים בגין פשעים שכללו שפיכות דמים, חילול הקודש והפרת מנהגים דתיים. יש פעמים והמתנות ניתנו מרצונו החופשי של הסוגד ובפעמים אחרות כהיענות לדרישתם של כוהני הפולחן עבור קיום נדרי דת או כיבוד מנהג דתי.
המתנות המקודשות הוצגו לראווה במקדש האל לזמן מסוים כשבהמשך נפטרו מהם באופן טקסי. חלק מהמתנות כללו חצובות ברונזה, קדרות, פסלוני טרקוטה, מנורות, כדים, שריון, נשק, תכשיטים, תבליטי שיש ועוד. בחלק ממקדשי המרפא אוכסנו העתקים של חלקי גוף שנתרמו כאות תודה על ריפוי או בתקווה לריפוי. אנדרטאות מפוסלות מחומרים יקרים כמו שיש וברונזה נתרמו על ידי יחידים או ערי מדינה למקומות פולחן פאן הלניים גדולים דוגמת דלפי ואולימפיה.
האמירה הרומאית – "דו אוט דס" – "אני נתון שמא אתה תיתן" שיקפה את גישתם של הסוגדים לאלים. מבחינת הציבור היה רצון לרצות האלים על מנת שיאפשרו גשם, יבול טוב, הצלחות צבאיות ושאר אירועים חיוביים ומטיבים. התפילה הייתה נוסחתית כשברוב המקומות לא הייתה כהונה מקצועית. אתרים דתיים רחבים, דוגמת האורקולים, אליהם עלו לרגל, היו מקומות שהביאו לעלייה לרגל של תיירות רוחנית שהצריכו העסקה של צוות כוהנים קבוע.
תאולוגיה
במסורות ביוון לא הייתה תאולוגיה במובן של מערך מנומק אודות היכולת להבין את האלים אלא תיאור שלהם. בשירה האפית ההומרית ישנה התייחסות להיסטוריה של אל מסוים או סיפור המנמק את כיבוד האלים. ההמנונים ההומריים היו פואמות שהוקדשו לאל מסוים כשהסיפורים לא התיימרו להיות מקיפים ומהימנים.
בתיאולוגיה של הסיודוס המציגה מיתוס של בריאה, אפשר למצוא ניסיון לבסס הנמקות מסוימות באשר למקור האלים וכיצד השיגו את כיבודיהם. בסיפור האלה קטה, שלא הייתה משמעותית וחשובה בדת היוונית, מוכיחה כי אין בפואמה להיות ביטוי של סמכות דתית כלשהי.
בהחלטה אילו אלים לכלול ב-12 האלים האולימפיים החשובים הייתה החלטה פוליטית לכל הפחות בחלקה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי האלים היו אלים מקומיים כשהסיפורים שסופרו אודותם לא היו עקביים וללא הסדרה שיטתית של מסורת. הפופוליסטים מאתונה האשימו את סוקרטס ושאר פילוסופים באתאיזם למול הרעיון של קבלת האלים כשלמות. ועדיין, השקפתו של סוקרטס לגבי האלים הייתה זו שעתידה להתקבל. עם הזמן, הדבקות המסורתית של פולחני הקורבנות זכתה ליחס מבטל והצטיירה כסוג של פולקלור. מנגד, אלו שהיו בעלי גישה פילוסופית נטו להאמין כי האלים מופשטים, מרוחקים ומעודנים שלהם הייתה זיקה לנורמות חברתיות ומעלות ציבוריות.
בין המעלות שהדת ביוון עודדה הייתה בראש ובראשונה הוא הכבוד שיש להעניק לאלים. אלו נפתסו כמלכותיים ונשגבים. מגוון הפולחנים והמסורות ברחבי יוון, הביאו לכך כי סוגדים לאל בעיר אחת נהגו בזהירות כשהיו מבקרים בעיר אחרת. זרים לא היו רשאים להשתתף לרוב בהעלאת קורבנות.
החובה ברמה הדתית עבור גברים בוגרים היה הניהול של חיים צודקים וטהורים. הייתה קיימת חשיבות להימנע ממעשים שיזהמו וירעילו את חיי הפרט ומשק הבית. דוגמה מובהקת לכל הייתה בסיפורו של אורסטס שנרדף על ידי הפוריות בגלל רצח אימו קליטמנסטרה כנקמה על רצח אביו אגממנון. אורסטס תפס את רצח אימו כחובה אך הוא עדיין נרדף למול החובה לשמור על הגבלות וחוקים. הוא המשיך להיות נרדף על ידי הפוריות עד שהאלה אתנה סלחה לו.
סיפור בולט נוסף הוא הסיפור ב"אאותיפרו" הכולל את אחד הדיאולוגים של אפלטון ובו סוקרטס פוגש צעיר התובע את אביו על רצח. הרצח היה של אחד מעבדי משק הבית שרצח בעת שהיה שיכור עבד אחר. אביו כבל את הרוצח, השליחו לתעלה ושם מצא העבד הרוצח את מותו. למול המקרה המתינה המשפחה לתשובתו של הפרשן המשפטי בשאלה כיצד לפעול. משפחתו של אאותיפרו גרסה כי תביעת הבן את אביו הינה שערוריתית, כשמנגד על פעולת זיהום של רצח יש להתייחס.
בזמן התקופה הארכאית והקלאסית היו ליוונים פרוצדורות נוקשות לגבי שילוב האלים במסורות הסגידה. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, שהוא עצמו הביא להתפשטות התרבות היוונית על מרכיביה השונים במרחב הים תיכוני, החלה התמוטטות האוטונומיה של הערים היווניות ובכך התנתקות של הפולחנים מהמציאות הפוליטית המקומית.
החלה התאפשרות של פריחת סינקרטיזם – ערבוב של מסורות. אלמנטים מהדת הפרסית, האנטולית והמצרית קיבלו מידות שונות של הכרה במרחב ההלניסטי. האלה המצרית איזיס הפכה לפופולרית, כשהשם "איזידור" שרד בעתיד בעולם הנוצרי.
בשלב מאוחר יותר של הדתות הקלאסיות, הנאופלאטונים, שביניהם יוליאנוס הכופר שהיה לקיסר רומא, שאפו לארגן את הפגניזם הקלאסי לתוך מערכת שיטתית שכונתה "הלניסמוס" שהייתה מערכת האמונות של היוונים. יוליאנוס הכופר ניסה גם לארגן את הפולחנים היווניים וההלנים לתוך היררכייה בדומה לזו של דת הנצרות. מאמציו לא צלחו והדת היוונית נותרה עדיין מקומית, מגוונת ובלתי עקבית.
דתות מסתורין
היו יוונים בעת העתיקה שהפולחנים הפומביים לא סיפקו את נטיותיהם הרוחניות. אותם יוונים יכלו לפנות למגוון של דתות מסתורין. בדתות אלו מצאו חלק מהיוונים נחמה שהדת המסורתית לא יכלה לספק להם. רבים ראו בדתות המסתורין סיכוי להארה מיסטית, דוקטרינת דתית שיטתית, מפה לחיים לאחר המוות, סגידה ברמה הקהילתית ואחווה קהילתית.
חלק מדתות אלו, כמו אלו שהתרחשו באלאוסינה ובסמותראקי, היו דתות קדומות ומקומיות כשאחרות התפשטו למקומות נוספים. בתקופה ההלניסטית והאימפריה הרומית התרחבה התפשטות דתות המסתורין ובעיקר אלו של אוזיריס ומיתרס.
הלניזם
בתהליך היסטורי ארוך החלה להתגבש במזרח ההלניסטי דת ממוזגת. המיזוג קיבל ביטוי במציאה של קווי דמיון בין משפחות האלים היוונים לאלים של דתות המזרח. החלו להתפתח זהויות מהותיות וחיצוניות בין שתי קבוצות האלים. היוונים מצאו לא פעם בדתות המזרח אלמנטים מיסטיים, שלוות נפש, התבוננות במהות הפרט וכמובן ביכולת להעמיק מעבר לדת והפולחן אותם הם מכירים מבית.
התנצרות
במאה הרביעית חצרותיהם של הקיסרים היו נוצריות לרוב. בנצרות לא קיימת סבלנות רבה לוויכוחים פנימיים וקיים שכנוע כי לאלוהים חשובה האמונה הנכונה במסגרת הנצרות האורתודוקסית.
הקיסרים הנוצרים הביאו לסגירת האורקלים והמקדשים הפגאניים והפסיקו בהדרגה את המשחקים הפגאניים באמצעות צווים מחמירים. הקיסר תאודוסיוס הראשון שלל את חוקיות המימוש הפומבי של הדת היוונית כשגם יורשיו אכפו הוראה זו.
עם שקיעת אירופה של ראשית ימי הביניים תוייגה הדת היוונית כפגנית השייכת לעם הכפרי. הרנסס האירופאי כמעט ולא נגע ליוון. ההומוניזם של אותו רנסס באיטליה ובמערב אירופה כלל גם גילוי מחדש של תרבות יוון העתיקה תוך התעוררות לימודי מחשבה ופילוסופיה של יוון העתיקה. בתוך כל הייתה הערכה מחודשת לדת ולמיתוסים עתיקים שקיבלו פרשנות מנקודות מבט הומניות.
תחיית הפוליתאיזם
לדת היוונית היו מספר התחדשויות שקיבלו ביטוי באומנות, ברוחניות ובהומניות של הרנסנס ואף בתנועות נאו פגניות. הדת הנאו פגנית, דוגמת ויקה, עשתה שימוש באלמנטים מהדת היוונית העתיקה בזמן פעולות הפולחן שלהן.
רובם המכריע של היוונים המודרנים הינם יוונים אורתודוקסים. מנגד, קיים גידול הולך וגובר בעקבות הדת היוונית העתיקה בעיקר בקרב שכבות משכילות החל משנות ה-80. מאמינים אלו לוקחים חלק בעמותות ללא מטרות רווח ולא בארגונים דתיים למול העובדה כי רק הנצרות האורתודוקסית, האסלאם והיהדות זוכות להכרת המדינה. אותן קבוצות נאבקות עבור חופש דת ביוון תוך רצון לשימור אתרי פולחן עתיקים. הקבוצות מקיימות טקסים ואירועים חגיגים ברוח היוונית העתיקה תוך התאמתן לאורח החיים המודרני והעירוני של ימינו.
על פי הערכות ישנם כיום כ-50 אלף מאמינים אלו ביוון, כשהערכה היא שרק 2,000 מתוך אותם מאמינים לוקחים חלק פעיל וסדיר בפולחנים עצמם.