סרס הינה עיר בצפון מזרח יוון והיא חלק מחבל מרכז מקדוניה. העיר נמצאת 24 ק"מ צפון מזרחית מתוואי נהר סטרומה ו-69 ק"מ צפון מזרחית לסלוניקי.
סרס היא עיר הולדתה של הזמרת גליקריה והכדורגלן אנגלוס חריסטאס.
העיר מהווה מרכז של אזור חקלאי ומסחר של טבק, תבואה ובקר עבור מוצרי בשר וחלב. עם תמיכה ממשלתית הפך אזור העיר בסוף המאה ה-20 למרכז תעשיית טקסטיל.
בעיר קיים אקלים ים תיכוני לו מאפיינים קיצוניים של אקלים ממוזג וזאת למול הרוחות המגיעות מכיוון הרי הרודופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בעיר היא 15 מעלות צלזיוס, כשכמות המשקעים הממוצעת מידי שנה עומדת על 600 מ"מ של גשמים.
ההיסטוריה של סרס
האזכור הראשון לעיר מופיע בכתביו של הרודוטוס במאה החמישית לפני הספירה, שם היא מכונה "סיריס". בתקופה מאוחרת יותר נזכרת העיר בכתביו של טיטוס ליוויוס ושמה הוא "סיראה".
תחת שלטון האימפריה הביזנטית הפכה סרס לעיר מבצר כשבתקופת האימפריה הבולגרית השנייה הפכה סרס לאתר קרבות בין הביזנטים לבולגרים. ב-1256 נכבשה סרס על ידי צבא האימפריה של ניאקה ובשנת 1345 הפכה סרס לחלק ממלכת סרביה. הביזנטים שבו לעיר בשנת 1371, כשב-1383 העיר הייתה תחת שלטונות של מוראט הראשון, סולטן האימפריה העות'מנית.
במלחמת הבלקן הראשונה בנובמבר 1912 נכבשה סרס על ידי ממלכת בולגריה תחת פיקודו הצבאי של גאורגי טודורוב. במלחמת בלקן השנייה נכבשה העיר ביולי 1913 על ידי ממלכת יוון בפיקוד יורש העצר קונסטנטין. הצבא הבולגרי הנסוג בחר להעלות את העיר באש בעת נסיגתו.
בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה סרס על ידי הצבא הבולגרי, כשהיא שבה לידיהם של היוונים רק לאחר כניעת הבולגרים למדינות ההסכמה בסוף 1918.
במלחמת העולם השנייה הצטרפו הבולגרים למדינות הציר, כשהם חותמים על ההסכם התלת צדדי. באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה, כשאת שטחי תראקיה המערבית, מקדוניה המזרחית ובתוכם העיר סרס מועברים לשלטון בולגרי. בספטמבר 1944 נכבשה בולגריה על ידי הצבא האדום, כשחודש אחרי שבה העיר לידי היוונים.
היהודים בעיר סרס
העיר מכונה במקורות יהודים בעברית כ"שירון" ו"סראי".
עדויות לקיומה של קהילה יהודית רומניוטית קיימת מהמאה ה-12, כשהאזור בו נמצאת העיר נשלט על ידי האימפריה הביזנטית. בתקופת מהמט השני, סולטן האימפריה העות'מנית, לאחר כיבושה של קונסטנטינופול, בוצע טרנספר של אוכלוסיות ובו יהודי סרס הגיעו לקושטא כשהם מועסקים כעובדי כפייה עבור תוכניות לשיקום העיר.
בשנת 1470 הגיעו לעיר משפחות יהודיות אשר גורשו מבוואריה, במסגרת צו של לודוויג התשיעי שהיה דוכס בוואריה, וייסדו קהילה אשכנזית. בהמשך הגיעו לסרס יהודים מגורשי ספרד ופורטוגל, מגורשים מאיטליה ואנוסים פורטוגזים.
במאה ה-16 חיה בסרס קהילה יהודית של שני קהלים שמנתה כ-2,000 נפשות, כשבעיר ישנם שני בתי כנסת, מוסדות חינוך וציבור. הקהילה היהודית הרומניוטית בעיר נטמעה בתוך הקהילה הספרדית שהגיע לעיר. היהודים בעיר חיו ברובע העיר העתיקה.
הרב יוסף טאיטאצאקי, שחיבר את ספר המשיב, כיהן הרב הקהילה. במאה ה-17 חוותה הקהילה היהודית בעיר משבר חריף בשל תנועת השבתאות שפשטה בקרבה. רב נוסף של הקהילה בעיר היה רבי חיים ניסים רפאל מוצירי.
תהליך הנסיגה של האימפריה העות'מנית הוסיף למשבר היהודים בעיר, הן בממד ההלכתי והן הכלכלי, מה שגם הביא לצמצומה של הקהילה בעיר, כשחלק ממנה היגר לאסיה הקטנה וחלק אחר עזב לארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה מנתה הקהילה בעיר כ-1,300 נפשות.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-600 נפשות. בפברואר 1943 נחתם הסכם בין הבולגרים לגרמנים שהביא את הבולגרים לשלוט בעיר ובהמשך הוביל לשילוח של 12 אלף יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית למחנות ההשמדה.
במרץ 1943 נערכה אקציה בסרס במהלכה נעצרו כ-499 יהודים, כשבעת המעצר סופגים אותם יהודים מכות מקתות הרובים ומשוטים. אותם יהודים שנלכדו רוכזו באחד ממבני הציבור ונשלחו יום אחרי ברכבות אל "בולגריה הישנה". שאר בני הקהילה בעיר הצליחו לברוח לשטח שהיה תחת שליטת האיטלקים, כשחלק מהם גורש למחנות השמדה מספר חודשים אחרי.
בהגעת בני הקהילה ל"בולגריה הישנה" אלו נכלאו במחסני טבק ריקים, חלקם בעיר בלגואברגד וחלק קטן יותר בדופניצה. לאחר עשרה ימים הועברו בני הקהילה לרכבות לעיר לום ומשם הועלו על ארבע מעבורות לכיוון העיר וינה. מעבורת אחת הוטבעה על ידי הגרמנים. נוסעי שלוש המעברות הנותרות הועלו שוב לרכבות משא לעיר קטוביץ כשמשם הועברו לטרבלינקה. בני הקהילה נרצחו ביום הגעתם למחנה ההשמדה.
ההערכה היא כי מתוך 101 היהודים שהצליחו לחמוק מהאקציה בעיר היו רק בודדים שניצלו.
ב-1948 התגוררו בעיר כשלושה יהודים כשבחרו בהמשך לעלות ארצה.