פוליאיגוס: האי הבתולי האחרון של יוון

גן העדן הנטוש של הקיקלאדים – האי שבו העיזים שולטות והזמן עצר מלכת

פוליאיגוס (Polyaigos), המכונה גם פוליאגוס (Poliegos) או בתרגום חופשי "עיזים רבות", הוא אי קסום השוכן כמה מיילים ימיים מקימולוס (Kimolos) במערב הקיקלאדים. עם שטח של כ-18 קמ"ר, הוא נחשב לאי הבלתי מיושב הגדול ביותר בים האגאי – פינה פראית וכמעט נשכחת של יוון שבה התושבים הקבועים היחידים הם עדרי עיזים ים תיכוניות. החופים הבלתי מיושבים שלו, הצוקים המתנשאים והמפרצונים הטורקיזיים השלווים מרגישים כאילו הזמן נעצר כאן לפני דורות רבים.

מקור השם וההיסטוריה העתיקה

שמו של האי נובע מהמילים היווניות "πόλυς" (פולי – רבים) ו-"αίξ" (אייקס – עז), המעידות על העדרים הרבים המשוטטים כאן מזה מאות שנים. למרות המראה הנטוש שלו כיום, לפוליאיגוס היסטוריה ארוכה ומרתקת. ארכיאולוגים מאמינים שהאי היה מיושב כבר בתקופה הניאוליתית, כשהוא היה מוערך בזכות המינרלים שלו. בעת העתיקה, מילוס וקימולוס אף ניהלו מאבק משפטי על הבעלות על האי, שהוכרע בשנת 338 לפנה"ס לטובת קימולוס על ידי בוררי ארגוס.

במאות האחרונות, פוליאיגוס אירח קהילה זעירה של כ-170 תושבים, בעיקר רועי צאן, עד שנות ה-60 של המאה ה-20. הם בנו כנסיית אבן – הפנאגיה פוליביאטיסה (Panagia Poliviatissa) – שיסודותיה משנת 1622 עדיין ניצבים כחורבות ליד החוף הצפון-מערבי. באופן מרגש, הכנסייה הזו עדיין מושכת קהל פעם בשנה: ב-22 באוגוסט, בחג הדורמיציון (פנאגיה), רבים מצאצאי המשפחות הוותיקות של פוליאיגוס עולים לרגל באמצעות סירות לאי. טקס חגיגי נערך בין החורבות, והופך את האי השקט לכפר ליום אחד – תזכורת עוצמתית לכך שמתחת לשקט ולעיזים, פוליאיגוס נושא מסורת חיה.

חופים ומפרצים – גן עדן של מים צלולים

קו החוף של פוליאיגוס, המשתרע על פני 27 קילומטרים, הוא ציור של סלע וים: מפרצים נסתרים של חול לבן, עיקולים עיוורים של חוף מפורץ, וצוקים שנשחקו כמו שיש על ידי רוח ומים. אין כאן חופים מאורגנים או דוכני שמשיות – רק מפרצונים בתוליים המוקפים בשיחי ערער נמוכים ושיחי תמריסק.

החופים המרכזיים של פוליאיגוס

פאנו מרסיני (Pano Mersini – מירסיני עליון): החוף הפופולרי ביותר, הממוקם בצד הצפון-מערבי. קערה רחבה של חול לבן דק ומים רדודים שקטים ומוגנים הפונים לאיון מנולוניסי (Manolonisi). זהו המקום המושלם למשפחות עם ילדים בזכות המים הרדודים והשקטים.

קאטו מרסיני (Kato Mersini – מירסיני תחתון): ממש דרומית לחוף העליון, מפרצון קטן יותר אך לא פחות יפהפה, גם הוא עם חול לבן טהור וכמעט ללא גישה יבשתית.

מפרץ כחול (Blue Bay): המכונה גם חוכלאקיה (Chochlakia), מפתה עם מים טורקיזיים ממש וחלוקי נחל חלקים בהירים. המקומיים מכנים לפעמים את המפרצון החולי הנסתר פיסינה (Pisina – "בריכת שחייה") בזכות הלגונה השקטה בצבע טורקיז-אמרלד שלו.

חוף המים הכחולים (Blue Waters Beach): בקצה הדרומי של האי, רצועה זעירה של חול לבן בין סלעים וולקניים בולטים – נחשב לאחד החופים הנסתרים היפים ביותר בקיקלאדים.

המים צלולים להפליא בכל מקום שבו תטילו עוגן, והצבעים משתנים עם האור: אור הבוקר מביא ירוק-זהב אתרי למים הרדודים, ואור אחר הצהריים מדליק את הצוקים. הרוח הכמעט קבועה של האי שומרת על טמפרטורות נוחות בגובה פני הים, אך חשוב לציין שרוב החופים חשופים לרוח. בימים סוערים, במיוחד תחת רוחות המלטמי הקיציות, חלק מהמפרצים המוגנים הופכים לסוערים.

מערות וטבע – פלאי הגיאולוגיה של פוליאיגוס

מעבר לחופים, פוליאיגוס הוא גן משחקים של מערות ים ותצורות סלע מוזרות.

המערות המפורסמות

מערת פאנארה (Fanara Cave): על החוף הצפוני, מערה עצומה עם תקרה שקרסה, ההופכת את המים בפנים לכחול-טורקיז מחשמל באור השמש. אפשר לשוט ישירות מתחת לקשת שלה ולהגיח לתוך חדר מואר שמש.

מערות דיאמנטוספיליה (Diamantospilia Caves): לא רחוק מפאנארה, מערות מתנשאות הנקראות על שם משקעי הקוורץ הנוצצים שלהן. שתיהן עמוקות מספיק כדי להכיל יאכטה קטנה, ולכן סיורי סירות רבים נשארים כאן לשחייה בצללים הכחולים הסוריאליסטיים שלהן.

סלעי קלוגרי (Kalogeri Rocks): צריחים וולקניים המתנשאים באופן מפחיד מהמים הדרומיים, כמו תרנים של ספינה טבועה. ביניהם חופי חלוקים קטנים שכמעט נעלמים בגאות – מפרצונים סודיים שבהם הים מלקק בפסים מעוצבים של ספיר ואינדיגו.

שמורת טבע מוגנת – מגוון ביולוגי עשיר

פוליאיגוס שולב ברשת Natura 2000 המוגנת בזכות המגוון הביולוגי העשיר שלו. באביב, הגבעות מלבלבות בפרחים קיקלאדיים נדירים, כולל הסחלב האנדמי חד-פרח Serapias carica, ו-32 מינים אנדמיים או בסכנת הכחדה.

בעלי החיים של האי

הזוחלים משגשגים בשיחייה: חפשו את צפע מילוס (Microvipera schweizeri), נחש בסכנת הכחדה הנמצא רק כאן ובכמה איים סמוכים, ואת הלטאה הכחולה הזעירה (Podarcis milensis) המזנקת בין הסלעים. מעל, בז אלאונורה (בז דק הבונה קן על צוקי האגאי) ועיט בונלי סורקים את השמיים.

אך ללא ספק, התושבים הנדירים ביותר של האי הם כלבי הים הנזיריים. מערות הים של פוליאיגוס משמשות כאתרי רבייה לכלב הים הנזירי הים תיכוני (Monachus monachus) הנמצא בסכנת הכחדה. כלבי ים ביישנים אלה נראים או נשמעים מדי פעם בשעת בין ערביים – חוויה מרגשת למי שנמצא במעבר שקט בסירה.

וכמובן, העיזים הפראיות שולטות בנוף. מאות מהן משוטטות בחופשיות, כפי שעשו במשך מאות שנים, מכרסמות שיחים ומפתיעות מטיילים מזדמנים. העיזים מעניקות לאי אווירה של אותנטיות כפרית: אתם עשויים לראות אחת מטפסת על צוק או מצטלמת מתחת לבקתת רועים ישנה.

טיולים רגליים ושבילים

על היבשה, רק קומץ שבילים לא מסומנים מתפתלים על פני הגבעות הנמוכות. שביל רועים ישן מוביל ממירסיני העליון פנימה אל חורבות הקפלה פנאגיה ט'אבלאקי (Panagia T'Avlaki), שריד למנזר משנת 1622. טיול קל זה (כשעתיים הלוך וחזור) חושף נופים פנורמיים של שני מפרצי מירסיני והחוצה לכיוון קימולוס.

עם זאת, שימו לב שהשילוט כמעט ואינו קיים בפוליאיגוס; רוב המסלולים הם שבילי עיזים ישנים דרך שיחיית פריגנה ארומטית. מטיילים צריכים להגיע עם מדריך או מפה מפורטת, נעליים יציבות והרבה מים – במיוחד בחום הקיץ.

מגדלור היסטורי

הסימן היחיד למודרניות הוא מגדלור מסויד על כף מסקולה (Cape Mascula) במזרח – נבנה ב-1898, קרן האור שלו עדיין סורקת את הים הלילי. מלבד זאת תמצאו רק חורבות אבן מתפוררות: מקדש מנופץ או שרידי שתי מחצבות ישנות שבהן כרו פעם תושבי האיים טרכיט ובריט כסוף לאבני ריחיים.

אורחים מפורסמים

פקידי ממשל יווניים מציינים שחברי ממשלה ואפילו נכבדים מבקרים (המלך צ'ארלס מאנגליה, הנשיא ג'ורג' בוש האב, השחקנית מוניקה בלוצ'י) בחרו לעגון במפרציו, בחיפוש אחר בדידות. קל להבין מדוע: בצהריים אפשר לשחות בין קיפודי ים במפרץ ריק, ועד בין ערביים להיות עטוף רק באוויר מלוח ושקט.